“הכי מרגש אותי זאת התחושה של ביחד. ההרגשה שכולנו כאן אחד בשביל השני”

שאול גולדרינגר, בן 20. נולד בקולומביה. גר בירושלים. חניך הקורס הבסיסי של נתיב-תחילת שירות

שאול גולדרינגר הוא חייל בודד. ההורים שלו ואחותו הקטנה שלו גרים בקולומביה. המשפחה עשתה עלייה כששאול היה בן שנתיים, אבל כשפרצה האינתיפאדה השנייה החליטו ההורים לחזור לדרום אמריקה. “הייתי בן שש”, הוא מספר, “ממש לפני כיתה א’. ידעתי עברית יותר טוב מספרדית. בקולומביה הייתי צריך להתחיל הכל מחדש”.

בקולומביה הייתם בקשר עם הקהילה היהודית?

“בהתחלה לא ממש. אנחנו משפחה חילונית, אבא שלי יהודי ואמא לא. בארץ היינו פשוט ישראלים. לא היינו צריכים שום חיזוק לתחושת השייכות. לא נכנסנו לבית כנסת אף פעם אחת. בחוץ לארץ התחלתי להתגעגע למנהגים, לחגים – למצות בפסח, לנרות בחנוכה, לתחפושות בפורים. אבל רק אחרי שסבא שלי נפטר, נוצר הקשר עם הקהילה. זה קרה שנתיים אחרי שחזרנו. אבא היה צריך להגיד קדיש, וליוויתי אותו לבית הכנסת. בפעמים הראשונות זה היה מוזר, אבל מהר מאוד הרגשתי שאני מתחבר לזה. התחלתי להתעניין ביהדות, לחפור, לשאול שאלות. המשכתי ללכת עם אבא לבית הכנסת, ובחגים הלכנו לבית חב”ד כל המשפחה. ככה זה נמשך עד שהייתי בן 12”.

מה קרה אז?

“התחלתי להתכונן לבר מצווה. ללמוד את סדר התפילות. הייתי שואל את אבא שלי כל מיני שאלות והוא לרוב שתק. בסוף הוא כבר לא היה יכול להסתיר ממני את האמת. הוא הסביר שאמא לא יהודייה ואני לא יכול לחגוג את הבר מצווה בבית כנסת”.

איך קיבלת את זה?

“נעלבתי מאוד. כשנרגעתי שאלתי: אז מה עושים? איך עוברים ליהדות? דיברתי עם הרב של בית הכנסת והתחלתי ללמוד. הקהילה מאוד תמכה בי. בברנקייה, העיר שלנו, הקהילה היהודית מאוד מסורתית ומאוד ציונית. התחלתי לשמור כשרות, ללכת לבית כנסת. אחרי שנתיים הרגשתי שאני מוכן לגיור, אבל בקולומביה לא היה בית דין מתאים, אז נסעתי להשלים את התהליך בניו יורק. לא ידעתי שהגיור הזה לא מוכר בארץ”.

מתי חזרת לישראל?

“תמיד רציתי להתגייס, אז בגיל 17 באתי לארץ במסגרת התוכנית ‘מסע’ ולמדתי שנה בישיבת הכותל בירושלים. שנה אחר כך חזרתי לכאן וקיבלתי מעמד של תושב חוזר. התחלתי להתכונן לגיוס ורק אז אמרו לי שאני מזומן לקורס נתיב כי הגיור שעברתי לא מוכר בישראל”.

איך הגבת?

“מאוד כעסתי, כי מבחינתי זה היה רק עניין בירוקרטי. בהתחלה סירבתי לצאת לקורס נתיב, כי זאת זכות ולא חובה, אבל נרגעתי, חשבתי עוד פעם והחלטתי לעשות את זה”.

ואיך עובר עליך הקורס?

“זה קורס מעולה, מאוד מעניין, ומתייחסים אלינו יפה. בתחום המסורת בשלב הזה אני מרגיש די בטוח – בכל זאת למדתי שנה בישיבה – אבל בקולומביה לא למדתי בבית הספר את תולדות הציונות ומדינת ישראל, אז עכשיו אני משלים את החומר. לפעמים השיעורים קשים לי, אבל תמיד יש מישהו שבא לעזור. זאת תחושה טובה מאוד”.

מה היתה בינתיים החוויה הכי החזקה בקורס?

“מה שהכי מרגש אותי זאת התחושה של ביחד. זה נהדר לראות את הפנים השמחים של החבר’ה כשכולנו מבלים כאן שבת, וההרגשה שכולנו כאן אחד בשביל השני מאוד נעימה. אני כבר חוויתי את התהליך הזה, אבל אז הייתי לבד. הפעם זה אחרת בזכות המפקדים, המורים והחברים”.