לאונרד כהן בבית הכנסת

אצל רוב הילדים בישראל יום כיפור הוא חג האופניים. עבור תמר ארנון (20) יום כיפור הוא יום משפחתי בהונג קונג, עם הפעלות בבית הספר היהודי ותפילות בבית הכנסת. “אבא שלי מכהן כבר כמעט 21 שנים כחזן הקהילה בהונג קונג”, היא מספרת. “אנחנו מגיעים למדינה אחת לשנה למשך שבועיים, בימים הנוראים ובערב סוכות אנחנו כבר חזרה בבית. אבא שלי, רופא ביום יום, מעביר את התפילות”. היא משרתת בצבא כמש”קית שמעבירה הכשרות למפקדים המתמודדים עם פיקוד על אוכלוסיות ייחודיות. “העובדה שאני משרתת בצה”ל הפכה להיות מוקד עניין בפעמים האחרונות שביקרנו בהונג קונג”, אומרת תמר, שמצידה לומדת על הגרסה ההונג קונגית של יהדות. המנהגים של ראש השנה וכיפור, כך למדה, שונים בתכלית.

“בביקוריי ביום כיפור בישראל הייתי בהלם מזה שהכל סגור, אין מכוניות וכולם הולכים ברגל. כלומר, ידעתי שזה ככה, אבל לראות את זה בפועל זה היה משהו אחר לגמרי. בהונג קונג הכל מתנהל כרגיל ביום כיפור, חוץ מהאזור של הקהילה היהודית. לפני כמה עשרות שנים קנה ארגון ה-JCC מבנה בן 30 קומות באחד הרחובות הראשיים של האי המרכזי בהונג קונג, המיין לנד. במבנה הזה מתקיימת כל הפעילות של הקהילה היהודית. יש שם דירות להשכרה, מועדון ספורט, פעילויות לילדים ועוד המון דברים. ממש בסמוך יש את בית הכנסת של הקהילה, שאליו מגיעים בחג כל היהודים מהאיים שמרכיבים את הונג קונג. ראש השנה וכיפור הם הימים שבהם בני הקהילה נפגשים. ביום יום כל אחד עסוק בשגרה שלו וכמעט לא נמצאים שם. בדיוק מהסיבה הזו בזמן החגים יש המון התרחשות. כולם פוגשים את כולם, מדברים, צוחקים, מתפללים, זו אווירה כייפית”.

ארנון מספרת על קהילה אמידה ביותר. “אני שומרת את הבגדים הכי יפים שלי להונג קונג”, היא מספרת. “רובם מגיעים לבית הכנסת לבושים בלבן. הכי מצחיק אותי זה לראות יהודים שלובשים חליפות מפונפנות, אבל לרגליהם נעלי קרוקס כי הרי ביום כיפור אסור לנעול נעליים עשויות מעור”. לקהילה המקומית דרך משלה במנהגי החג. “מדובר בקהילה מגוונת מאוד. כל אחד חי לפי אמות המידה שלו, אבל בחגים כולם מחפשים את הרוח היהודית ואבא שלי מביא אותה. אבא שלי מחבר באמצעות החזנות בין מילות הקודש לבין מנגינות מוכרות. כך למשל, הלחן של השיר ‘הללויה’ של לאונרד כהן נכנס לתפילות, הוא עושה עיבודים מאוד יפים לתפילות והקהל הופך לחלק בלתי נפרד. בנוסף, בערב יום כיפור יש אירוע בבית הספר היהודי בהונג קונג. בשנה האחרונה למשל עשינו אירוע בסגנון ‘קולולם’, ולימדנו את הילדים וההורים את השיר ‘סאלאם'”.

לאליסון (תחיה) ג’וספס מברוקלין יש כמה משימות בחיים, אבל אחת החשובות שבהן היא שבירת סטריאוטיפים על היהדות האורתודוכסית ועל יהודים בכלל

בעוד שעבור בני המשפחה הביקור בהונג קונג הוא בעיקר הנאה, עבור האב מדובר בעבודה של ממש. “אבא שלי מתאמן לקראת התפילות האלו כבר מחודש יולי. הוא שומר על הקול שלו, אוכל ושותה בצורה מאוזנת כדי שמיתרי הקול יוכלו לעמוד בעומס למרות הצום. אמא שלי מופקדת על העניין הזה. כשאנחנו מגיעים להונג קונג, יש הרבה זמן חופשי, אז כמובן שאנחנו מטיילים, עושים שופינג, נוסעים ללונה-פארק ועוד. אבא שלי בדרך כלל לא מצטרף אלינו. הוא שומר על עצמו, מתאמן ומלטש את התפילות לקראת אירועי החג המרכזיים”. באחת השנים אביה לא עמד בלחץ. “זה היה אירוע שאנחנו מדברים עליו עד היום”, היא מספרת. “על פי הסיפורים, אבא נלחץ מאוד ופשוט איבד את הקול שלו. אחי הגדול שהיה כמעט בן 18 באותה תקופה החזיק את כל התפילות במקומו והתמודד בכבוד עם גודל המעמד”.

בתום הימים הנוראים, הקהילה היהודית בהונג קונג חוזרת לשגרת יומה. “זו קהילה שבנויה רובה ככולה מאנשים שהגיעו לשם לצרכי עבודה, קהילה שנוצרה בעקבות שתי משפחות שהגיעו לשם במאה ה-19. ההווי שם הוא כזה שהיום אנחנו בהונג קונג ומחר בנקודה אחרת, אולי אפילו בישראל. אנשי הקהילה חיים במצב סוציו-אקונומי גבוה מאוד, עובדים בעבודות מכובדות, לא סובלים מגילויי אנטישמיות ונהנים מהחיים הטובים. זו קהילה שלאורך כל השנה כל אחד עסוק בענייניו, ולכן המפגש בחגי תשרי הוא אחד השיאים בשנה”. “כאשר אנחנו מגיעים להונג קונג, מארחים ומזמינים אותנו בלי סוף”, אומרת תמר. “כאשר יהודים מהונג קונג מגיעים לביקור בישראל זו הזדמנות להעניק להם בחזרה. כך למשל יש משפחה שמגיעה לישראל מידי חג סוכות וזה כבר נוהג קבוע שבאחד הערבים אנחנו פוגשים אותם לארוחה. אנחנו מאוד משתדלים לבלות איתם, להכיר להם את הארץ. בפעם הבאה שאנחנו מגיעים להונג קונג, נוצר מעין הווי משותף עם אותן משפחות וזה נותן עומק ליחסים. בעיני זה מתכון מנצח לשמירה על קשר לאורך שנים”.