“הייתי מאוד פגועה כשלא עברתי בית דין – ואז הגיעה התאונה”

יאנה פריגוז’ין, מנהלת קמפיינים במשרד פרסום. נולדה ברוסיה, עלתה לארץ ב-1992, גרה ברמת גן. בוגרת כיתת הכנה לגיור של נתיב

כשיאנה פריגוז’ין קיבלה את הצו הראשון בגיל 16, היא לא הבינה למה מצורפת אליו הזמנה לקורס הצבאי של נתיב. “עלינו לארץ כשהייתי בת שנה וחצי”, מספרת יאנה, “וגדלתי בבית יהודי וציוני. חגגנו את כל החגים, הלכנו ביום כיפור לבית הכנסת. תמיד הרגשתי ממש כמו כולם. אפילו לא חוויתי עלבונות על רקע עדתי בבית הספר”. רק באותו יום הסבירה לה אמה שהיא לא יהודייה על פי ההלכה. למרות הבשורה המפתיעה, יאנה לא התבלבלה. היא החליטה שתקבל את ההצעה של הצבא והכול יסתדר. לכן כשהתגייסה, היא מיד התחילה קורס נתיב תחילת שירות. “זה היה מעניין מאוד”, אומרת יאנה, “נהניתי מהלימודים. המשכתי בלי שום התלבטות לסמינרים. אבל בסוף הכול התהפך”.

מה קרה?

“גרתי אז עם ההורים בנתניה והמשפחה המלווה שמצאו לי בקורס היתה מקיבוץ בארות יעקב, מרחק של חצי שעה נסיעה. הייתי מבלה איתם את כל השבת – מגיעה לקיבוץ ביום שישי בצהריים ונוסעת הביתה למחרת בערב. אבל בבית הדין, המרחק בין הבית שלי לבית של המשפחה המלווה עורר חשד אצל הדיינים. בגלל זה לא עברתי. הם אמרו שאני צריכה למצוא משפחה מלווה בנתניה ושוב לעבור את התהליך. זאת היתה תחושה של כישלון. הייתי מאוד פגועה. פתאום, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי לא שייכת”.

ניסית למצוא משפחה מלווה בנתניה?

“לא הצלחתי כי אירוע רדף אירוע. בערך חודש אחרי בית הדין, במסגרת השירות שלי, היתה לי תאונה קשה. נהגתי בניידת בילוש והתנגשתי במכונית שיצאה מתחנת דלק ופנתה במקום אסור. האדם שישב בה ליד הנהג נהרג. זאת היתה חוויה קשה מאוד. התחילה חקירה, אחר כך משפט”.

איך נגמר המשפט?

“הורשעתי כאשמה משנית, כי נסעתי במהירות מופרזת. קיבלתי עבודות שירות ושלילת רישיון לשמונה שנים. החקירה והמשפט נמשכו שנתיים. זאת היתה תקופה מתישה”.

מה עשית אחרי השחרור?

“כמו כולם פחות או יותר. נסעתי לתאילנד, גרתי שנה באילת. אחר כך למדתי שיווק ותקשורת במכללה האקדמית בנתניה, וכעבור שנתיים הלכתי לקורס להתפתחות אישית. למדתי בו הרבה על עצמי ועל הסביבה. זה נתן לי המון. בשלב מסוים הבנתי שמאוד חשוב לי להשלים את תהליך הגיור. הרגשתי שזה חסר לי”.

מתי חידשת את התהליך?

“לפני שנה וחצי, בקורס אזרחי. אז כבר גרתי ברמת גן ומצאתי שם כיתה שמתאימה לי. התייחסתי לזה ברצינות, הבנתי שזה ידרוש זמן ומאמץ. ממש נהניתי בקורס. כאילו חזרתי לסביבה הטבעית שלי. המורה היה נהדר, איש מאוד קשוב, רחב אופקים ועם ידע עמוק. הוא דיבר הרבה על התפתחות אישית, ובאותה תקופה כבר הייתי מאמנת להתפתחות אישית, אז הוא כאלו דיבר בשפה שלי. במהלך הלימודים רעננתי את מה שידעתי קודם אבל גם גיליתי דברים. זה היה מעניין מאוד”.

הסתדרת גם עם המשפחה המלווה?
“הפעם היו לי שתי משפחות מלוות. שתיהן מרמת גן. למשפחה אחת הלכתי בערבי שישי, לקבלת שבת. למשפחה השנייה הלכתי בשבת בצהריים, ולרוב נשארתי איתם עד ההבדלה. נרקמו בינינו יחסים טובים מאוד, ממש קרובים. אז התקרבתי ליהדות עוד יותר, וזה עזר לי כשסבא וסבתא שלי נפטרו בזה אחר זה במהלך הקורס”.

באיזה אופן?
“מצאתי את עצמי בבית כנסת, מתפללת. ישבנו שבעה כמו שצריך. זה מאוד עזר לי להתאושש ולהמשיך את החיים”.

התרגשת לפני בית הדין?
“מאוד. שלושה שבועות לפני זה הפסקתי לישון. זה הקפיץ אותי עשר שנים אחורה, לכישלון שחוויתי בצבא. אבל כל הסביבה עזרה לי להירגע – גם ההורים, גם החברים, גם המשפחות המלוות. ובסופו של דבר בית הדין עבר טוב מאוד. המורה שלי בא איתי – התמיכה שלו היתה חשובה לי. וכשטבלתי במקווה, זה גם היה מרגש. עכשיו כל זה כבר מאחורי, אבל למעשה זה נמשך. אני שומרת על קשר עם המשפחות המלוות ועדיין באה אליהם כמעט כל שבת”.