אמא גירשה אותי מהבית. הייתי בן תשע – NATIV Magazine

אמא גירשה אותי מהבית. הייתי בן תשע


סרגיי ארונבייב, בן 42, איש תחזוקה בבסיס הצבאי. נולד באוזבקיסטן, עלה ב-1990, גר בבאר שבע. תלמיד בכיתת הכנה לגיור של נתיב

בגיל שבע התהפכו חייו של סרגיי ארונבייב. ההורים שלו התגרשו, ואמו החליטה שהיא עוזבת את את אוזבקיסטן וחוזרת לעיר הולדתה בדרום-מערב רוסיה. סרגיי נקרע מכל מה שהכיר – מאבא שלו, מסבו, שהיה גבאי בית הכנסת, מהרובע היהודי העתיק של סמרקנד שבו נולד וגר. כעבור שנתיים התהפכו חייו שוב. “אמא גירשה אותי מהבית”, הוא מספר. “החבר שלה לא אהב אותי. היא אמרה לי: אני רוצה להתחתן ואתה מפריע. לך לאן שאתה רוצה. הייתי בן תשע. ממש לא ידעתי מה לעשות, איך לשרוד”.

איך באמת שרדת?

“היה לי מזל, אנשים טובים דאגו לי. הם נתנו לי אוכל ושלחו אותי לכפר. גרתי שם שנה בערך ועזרתי בכל מיני עבודות חקלאיות. ואז ראש המועצה המקומית שלח אותי בחזרה לאוזבקיסטן, לאבא שלי. אחרי שלושה ימים ברכבת הגעתי לסמרקנד וגיליתי שאבא שלי כבר לא נמצא בעיר. התברר שהוא עלה לישראל שנה לפני כן”.

מה עשית?

“בסמרקנד כבר עזרה לי המשפחה. דוד שלי עזר לי לעשות דרכון ולנסוע לישראל. כך הגעתי לתל אביב ופגשתי את אבא שלי. הוא גר בדירה שכורה בשכונת שפירא ועבד במסעדה כטבח. מיד התחלתי לעבוד כדי לעזור לו, הוא רצה לחסוך כסף כדי לקנות בית משלו. עבדתי שנתיים בחנות למקררים משומשים ברחוב לוינסקי, ואז אבא קנה בית בבאר שבע ועברנו דרומה”.

לא הלכת לבית ספר?

“לא, אפילו לא חשבתי על זה. הרי עד אז לא למדתי בכלל. בקושי הספקתי לסיים כיתה ג’ כשאמא גירשה אותי מהבית. לא הייתי מסתדר בבית ספר”.

את השירות הצבאי עשה סרגיי כנהג בסיס באילת. “באותה תקופה התקרבתי ליהדות”, הוא אומר. “הציפו אותי כל הזכרונות מהילדות, של סבא שלי ובית הכנסת בסמרקנד. התחלתי להתפלל, להניח תפילין. בבית הכנסת הצבאי אף אחד לא התעניין אם אני יהודי על פי ההלכה. זה לא היה משנה, כי כולם ראו שאני עושה הכול בכנות”.

כבר אז שקלת להתגייר?

“לא. עוד היתה דרך ארוכה עד הגיור. אחרי שהשתחררתי הסתבכתי בפלילים. היתה לי חבורה ויחד גנבנו רכבים והברחנו אותם לרשות הפלסטינית. תפסו אותי וישבתי שנתיים בכלא. אחרי שהשתחררתי מהמאסר, חזרתי לאותה חבורה ושוב נכנסתי לכלא. השתחררתי ושוב אותו סיפור. בסך הכול ביליתי בכלא חמש שנים. לא יודע מה היה קורה איתי לולא המקרה ששינה את חיי”.

מה קרה?

“הייתי עם החבר’ה בפארק הלאומי באשקלון. לידנו ישבה קבוצה של צעירים, גם הם יוצאי רוסיה, ופרץ בינינו ריב שהתפתח למכות, ואז אחד מהם הוציא סכין. דקרו אותי לא יודע כמה פעמים. הבטן שלי היתה פתוחה לגמרי, גם הכבד והראות נפגעו. כבר הייתי בעולם הבא, ממש ראיתי פרוזדור חשוך ואור לבן בקצה. בנס הרופאים החזירו אותי לחיים. כשהתאוששתי התחלתי לחשוב על כל מה שקרה לי, על תכלית החיים. היה לי ברור שלפשע אני לא חוזר”.

אז התקרבת ליהדות עוד יותר?

“תמיד הייתי קרוב ליהדות. גם בכלא התפללתי בבית כנסת. מבחינתי זו ממש סביבה טבעית. אבל בשלב מסוים הרגשתי צורך לסגור מעגל ולהתגייר ונרשמתי לכיתה של נתיב בבאר שבע. בת הזוג שלי תומכת בי מאוד, היא באה איתי לכל השיעורים. אנחנו רוצים להקים בית יהודי לכל דבר. היא גדלה במשפחה דתית, והיחסים שלנו עם ההורים שלה קרובים מאוד.

גם הם יוצאי ברית המועצות לשעבר?

“לא. האבא מאלג’יר והאמא מצרפת, אבל יש לנו שפה משותפת, אותם ערכים. אבא שלה גבאי כמו סבא שלי”.

איך הלימודים בקורס?

“מעולים. בניגוד לכל החששות, אני מאוד נהנה. אחרי כל שיעור יש לי תחושה שעשיתי משהו חשוב, כאילו התפתחתי נפשית עוד קצת. נוצר לי קשר טוב עם המורים, עם החברים בכיתה. כמובן שהתהליך נפגע בגלל הקורונה, מאוד קשה לי ללמוד בזום, אבל למזלי אנחנו עדיין נפגשים בקבוצות קטנות, תוך שמירה על ריחוק חברתי. זה באמת מאוד חשוב לי. אני מרגיש שהשתניתי במהלך הלימודים”.

מה השתנה בך?

“הפכתי לבן אדם רגוע יותר. העבר פחות מטריד אותי. הפסקתי להיעלב מהחיים ולרחם על עצמי. היחס שלי לאנשים השתנה, ובעקבות זה גם אנשים מתייחסים אלי אחרת”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine