“אני חווה את היהדות במשפחה של בן הזוג שלי. שבתות, חגים, אורח חיים”

אלכס בוידיקמן, בת 29, עובדת באבטחה. נולדה בקישינב. עלתה לארץ ב-1996. גרה ברמת גן. תלמידה בקורס הכנה לגיור של נתיב

אלכס בוידיקמן התחילה את תהליך הגיור כבר בצבא. גמרה קורס נתיב בסיסי, המשיכה לסמינר א’, ואז החליטה לחתוך ולחזור ליחידה הקרבית שבה שירתה. “זאת הייתה שטות גמורה מצדי”, היא מודה. “הקורס היה מעניין ואינטנסיבי, וגם היה כיף. ברגע האחרון החלטתי לא ללכת עד הסוף, לא להתגייר. למה? אני לא יכולה להגיד בדיוק. אולי בגלל המשפחה שלי, שהיא הכי חילונית שאפשר”.

אלכס נולדה במולדובה. “אמא שלי חצי רוסייה, חצי בולגרייה, ואבא יהודי, אבל הוא היה קומוניסט ולא היה לו שום קשר למסורת. אני זוכרת שהיו לנו בבית כרכים של כתבי לנין. גם אחרי שעלינו אבא נשאר אתאיסט מוחלט. אף פעם הוא לא רצה שנחגוג חגים בבית, היה מבקש מאיתנו לא להתחיל עם ‘השטויות’. אבל כן חגגנו. זה תמיד בא ממני ומאחותי, ואמא תמכה בנו, ובסופו של דבר אבא לא התנגד”.

משפחת בוידיקמן עלתה לארץ ב-1996 והתיישבה בכרמיאל. אלכס היתה בת תשע. “הכל היה שונה”, היא משחזרת, “אבל זה דווקא היה לטובה. מאוד אהבתי את המקום וקלטתי את השפה יחסית מהר. כבר בבית ספר היסודי רוב החברים שלי היו ישראלים, לא עולים. הייתי תלמידה מצטיינת, ובסוף כיתה י’ קפצתי כיתה – לי”ב. עוד שטות שעשיתי בחיים”.

למה?

“כי כדי לקפוץ כיתה נאלצתי לעזוב את התיכון בכרמיאל ולעבור לבית ספר פרטי בקריית ביאליק. לא ידעתי ששם רמת החינוך הרבה יותר נמוכה – לומדים שם בעיקר בני נוער שלא הסתדרו במסגרת הממלכתית. גם הדרך לבית הספר היתה ארוכה יחסית – שעה לכל כיוון. מהר מאוד כבר לא הייתי תלמידה מצטיינת. הרבה פעמים פשוט לא הגעתי לבית ספר”.

בסופו של דבר עשית בגרות?

“כמובן, אבל לא הלכתי ללמוד משפטים בעתודה כמו שתכננתי קודם. אחרי שהתגייסתי עברתי קורס מש”קיות עלייה. זה נחשב לתפקיד יוקרתי – בכל הצבא היו אז רק 20 בנות כאלה. אבל שוב התחלתי להיאבק כדי לשנות את מה שיש. בער בי הרעיון להיות לוחמת. המפקדים ממש לא רצו לשחרר אותי, אבל בסופו של דבר השגתי את מה שרציתי. שנה אחרי תחילת השירות עברתי עוד פעם טירונות – קרבית – ושובצתי כלוחמת בחיל התותחנים. זה היה שירות מאתגר, הייתי מ”כית, אכלתי המון שטח”.

אחרי הצבא הלכת ללמוד משפטים?

“לא, אז כבר הבנתי שמשפטים זה לא בשבילי. הלכתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. עשיתי תואר ראשון ומתישהו אני מתכוונת להמשיך לתואר שני”.

מה את עושה עכשיו?

“עובדת באבטחה. כולם פה יוצאי יחידות קרביות, רק שתי בנות בכל הצוות. ורובם גם בוגרי אוניברסיטאות – יש כלכלנים, מתכנתים, עובדים סוציאלים, מה שאתה רוצה”.

איך התבשלה ההחלטה לחזור ולהשלים את תהליך הגיור בכיתה אזרחית של נתיב?

“זה קרה בזכות בן הזוג שלי, מני. הוא מסורתי שבא ממשפחה דתית. לקח לי זמן להגיע להחלטה הזאת אבל עכשיו אני שלמה איתה”.

מני בא איתך לשיעורים?

“כמובן. הוא יודע הכל ומשתעמם, אבל מאוד תומך בי. בכלל, אני חווה את היהדות במשפחה שלו. שבתות, חגים, אורח חיים”.

אז את לא צריכה משפחה מלווה?

“אני כן צריכה. המשפחה של מני תימנית, וכשהם מתפללים אני פשוט לא מבינה שום דבר, בגלל ההיגוי המיוחד שלהם. לכן אני מאוד רוצה שתהיה לי משפחה מלווה ממוצא אשכנזי. זה יהיה לי יותר פשוט”.

איך ההורים שלך קיבלו את מני?

“אבא בהתחלה אמר משהו בסגנון – קיוויתי שתמצאי לך בחור אשכנזי – אבל הם קיבלו אותו בסדר גמור. בהתחלה אכלנו אצלם מכלים חד פעמיים, אבל לא מזמן הם קנו בשבילנו צלחות חדשות. הכל מסתדר”.