“התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אם זה נכון שאנחנו יהודים. הוא כמעט פרץ בבכי” – NATIV Magazine

“התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אם זה נכון שאנחנו יהודים. הוא כמעט פרץ בבכי”

 

(צילום: אדוארד קפרוב)

לזר אלעזר לבדב, בן 34, סדרן בחברת סולל בונה. נולד בקמצ’טקה, רוסיה. עלה ב-1999. בוגר קורס הכנה לגיור של נתיב

עד גיל 17 לזר לבדב לא ידע שאבא שלו יהודי. הוא גם לא ידע שהשם שלו – הגרסה הרוסית של אלעזר – נחשב ברוסיה לשם יהודי מובהק. בבית ספר בקמצ’טקה שבו למד אף אחד לא שם לזה לב. הכל השתנה כשנכנס במקרה למשרד של ארגון רוסי לאומני. הוא עבד אז כגרפיקאי במשרד פרסום, והארגון הלאומני שכר חדר באותו בניין. “הם שאלו איך קוראים לי”, משחזר לזר, “וכשאמרתי, הם מיד הסיקו מסקנות. הם לא האמינו שאני לא יהודי. זה נגמר במכות”.

מה עשית?

“התקשרתי לאבא שלי. הוא התגרש מאמא שלי כשהייתי בן חמש אבל שמרנו על קשר, והוא לא סיפר לי כלום על זה. שאלתי אותו אם זה נכון. הוא כמעט פרץ בבכי, ואז סיפר לי שסבתא שלי – אמא שלו – יהודייה, ששם המשפחה שלה היה כהן. הייתי בהלם. תמיד הרגשתי שרוסיה היא לא המקום שלי וחלמתי לעזוב. באותו רגע הבנתי שאני רוצה לעלות לישראל”.

כבר באותה שנה, 1999, לזר הגיע לארץ. “עם תיק גב ובו כמה חולצות ותחתונים ועם 125 דולר בכיס”, הוא מספר. “ידעתי רק מילה אחת בעברית: ‘סבבה’. כשכל הנוסעים מהטיסה שלי התפזרו, נשארתי לעמוד לבד באולם הכניסה של נתב”ג. לא ידעתי מה לעשות. איזו פקידה ניגשה אלי ושאלה אותי ברוסית במבטא ישראלי חזק, ‘למי הגעת, ילד?’. לא הצלחתי להגיד כלום, פשוט התחלתי לבכות. הרגשתי ממש אבוד. בסופו של דבר שלחו אותי למרכז קליטה בטבריה. אחרי כמה חודשים, עברתי לגור עם שותפים בדירה בעיר. הם היו נוכלים והוציאו ממני את כל הכסף שהיה לי, את כל סל קליטה. נשארתי בלי כלום. ואז התגייסתי.”

איפה שירתת?

“בתותחנים. התחלתי באוגוסט 2000, חודש לפני שהתחילה אינתיפאדת אל-אקצא. קיצרו לנו את הטירונות, את כל הקורסים, ושלחו לשטחים. שירתתי באזור רמאללה. ב-2001 נקלעתי לפיגוע ירי בשומרון, ויצאתי ממנו הלום קרב. שוחררתי כנכה צה”ל”.

מה עשית אחרי השחרור?

“התיישבתי עם עוד כמה חבר’ה בגוש קטיף ועבדתי בחקלאות. ב-2004 שוב נקלעתי לפיגוע. מחבלים ירו על הרכב שנסעתי בו, נפצעתי קשה ברגליים ואיבדתי הרבה דם. הרופאים בסורוקה הצילו את החיים שלי. הם אמרו שאזדקק לקביים במשך כמה שנים לפחות, אבל אחרי חודשיים יצאתי מבית החולים על הרגליים שלי”.

איך אתה מסביר את ההחלמה המהירה?

“אני חושב שזה נס, מההתחלה עד הסוף. נס ששרדתי, נס שחזרתי ללכת כל כך מהר, וגם במשך האשפוז פגשתי את אשתי לעתיד. היא ליוותה את אמא שלה לאיזו בדיקה. ביקשתי סיגריה, איכשהו התחלנו לדבר. סיפרתי להן על עצמי, שאני לבד בארץ, והן הזמינו אותי לגור עם המשפחה שלהן בירוחם. כשהשתחררתי מבית החולים עברתי לשם”.

אבא סיפר ששם המשפחה של אמא שלו היה כהן. לזר לבדב (צילום: אדוארד קפרוב)

איך נקלטת במשפחה?

“זה לא היה פשוט. זו משפחה מסורתית, והייתי צריך להתאים את עצמי. גם למשפחה לא היה קל לקבל אותי בתור החבר של הבת שלהם. בשלב מסוים החלטתי לעבור גיור. הלכתי לאיזה קורס הכנה בבאר שבע, אבל זה לא עבד. עשיתי קורס בדימונה, אבל גם אז לא הגעתי לבית דין. כעבור שנה הלכתי לקורס אחר, ולא עברתי בית דין. לא התייאשתי. שנה אחר כך הלכתי לעוד קורס. מאוד קיווינו שהפעם הכל יהיה טוב. קבענו תאריך לחתונה וסגרנו אולם. אפילו ההורים שלי הגיעו מרוסיה, פעם ראשונה מאז שעזבתי – וזו היתה כבר שנת 2011! ואז שוב לא עברתי בית דין”.

אז ביטלתם את החתונה?

“לא. עשינו חתונה רפורמית. אחר כך נולדה הבת שלנו, ואז כבר לא היה לי שום אינטרס כביכול לעבור גיור – התחתנו, הבת שלנו יהודייה על פי ההלכה – אבל בכל זאת הרגשתי שאני חייב להשלים את התהליך הפנימי שעבר עלי. הרגשתי שהרבה דברים שקרו לי בחיים לא היו מקריים וחלק מהם היו בגדר נס. בשנה שעברה הלכתי לקורס של נתיב, והפעם עברתי בית דין בהצלחה. מבחינתי זה היה ממש סגירת המעגל, מהרגע שבו נודע לי במקרה על השורשים היהודיים שלי ועד הרגע שבו הכירו בי כיהודי”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine