“היה מגניב להיפגש עם עוד צעירים בגילי שעוברים את אותו תהליך”

לי רודולף, בת 20, מתנדבת בשירות לאומי במרכז תעסוקה למבוגרים עם אוטיזם. נולדה בקיבוץ עמיר. גרה בנתניה. בוגרת מסלול שירות לאומי של נתיב

באמצע שנות התשעים הגיעה לקיבוץ עמיר שבאצבע הגליל מתנדבת צעירה מדרום אפריקה. מרגוט, שגדלה במשפחה קתולית אדוקה, התאהבה מיד במקום. מהר מאוד התאהבה גם בקיבוצניק הצעיר דורון רודולף. הם התחתנו והביאו לעולם את לי.

המשפחה של מרגוט שמחה בשבילה, בעיקר בגלל שהתחתנה עם גבר לבן. “בתקופה שאמא נולדה וגדלה בדרום אפריקה, היה אפרטהייד”, מספרת לי, “ובתור ילדות מעורבות – עם שורשים שחורים ולבנים – היא והדודות שלי היו מקור ללעג ודחייה חברתית. אחד הסיפורים שלה שאני הכי זוכרת זה איך היא והאחיות שלה היו מגיעות לבקר אצל הסבתא, שהייתה בעצמה בעלת גוון עור כמו שלהן, והיו מחביאים אותן בחצר האחורית ברגע שהגיעו אורחים. חשבו שאנשים כמוהן הם לא בני אדם”.

איפה נולדו ההורים של אבא שלך?

“בארגנטינה, אבל מקורות המשפחה בפולין. מין מזל שסביר להניח שהסבים רבים שלי לא העלו על דעתם. הם נסו מהאסון הכי גדול שקרה לעם ישראל”.

איך נראתה הילדות שלך?

“היה הווי, היתה אחווה. חדר אוכל, חג הקיבוץ. גדלתי בבית חילוני, אבא שלי אתאיסט וכל קשר בינו לדת מקרי. לפני שנתיים, למשל, עוד לפני שהתחלתי עם הגיור בכלל, הדלקתי נרות חנוכה והוא אמר: עזבי אותי מהשטויות האלה. כשחגגנו חגים בבית, לא היתה לזה שום משמעות יהודית מהמקורות. זה היה מסתכם במפגש משפחתי מצומצם, שירים של אותו חג בטייפ ברקע, הרמת כוסית, ללא הברכה על הגפן כמובן, ויאללה לחיים!

“לאמא שלי היתה יראת כבוד מטורפת לישראל, ארץ הקודש, המקום שכל המאורעות בתנ”ך ובברית החדשה שהיא גדלה עליהם התרחשו. קשה לישראלים לקלוט את זה מכיוון שאנחנו חיים את זה ביומיום. עד לפני כמה שנים היינו חוגגים בבית גם את חג המולד, אבל זה מעולם לא התקשר לי למשמעות האמיתית של החג. היו המון מתנות, ובתור ילדה, ברור שתעדיפי אינספור מתנות על פני דמי חנוכה זעומים”.

העניין של לי בזהותה היהודית התחיל בעקבות ההפרטה של הקיבוץ לפני כעשור, ששינתה את מרקם החיים. “כל ההקשר הדתי והצביון היהודי בחיים שלי הגיעו מהחגים שהיו מארגנים בקיבוץ לפני כן. תהלוכת לפידים בחנוכה, קריאת הגדת פסח בנוסח קיבוצי – שמתמצתת את סיפור יציאת מצרים למינימום ההכרחי ומתמקדת בשירים ובביחד – או שבועות, שהיה ה-חג שלנו – חג הקציר. בבית, אני מזכירה, לא ידענו לחגוג חגים, אז הייתה לי בורות איומה בזה. זה קשור גם לאיך שהעבירו לנו את זה בבית ספר”.

הרגשת שמשהו חסר לך?

“כן, היה חסר לי העבר, לדבר על ההיסטוריה שלנו. גם כשלא הבנתי הכל עד הסוף – ולא הייתי מהראשונות להצביע בשיעורי תנ”ך – היה שם משהו, מעבר למילים. חיבור קצת קוסמי וקצת גורלי. זה הסיפור שלי, והוא לא יוצא דופן. הוא קיים לאורך כל ההיסטוריה, משרה ורות ועד דמויות בנות זמננו. יש משהו בעם הזה, שעבר תופת באינספור מקרים והוא עדיין פה”.

איך ההורים הגיבו להחלטה שלך להתגייר?

“אמא היתה בעד. בגלל שהיא מגיעה מהצד היותר הרוחני, שמכיר ומאמין בקיומו של אל מונותאיסטי, היה לה יותר קל להבין את הרצון שלי להתחבר לדת כלשהי. אבא שלי, לעומת זאת, לא מבין את הרצון שלי להכיר, ללמוד, להתחבר לשורשים שלנו, ולמרות זה הוא משתדל בשבילי. למשל, כשאני מגיעה הביתה בשישי, הוא דואג לקנות לי אוכל לשבת ממקום עם הכשר. הוא אפילו הציע שנעשה קידוש ביחד. זה ממש לא מובן מאליו. יצא לי כבר לשמוע על מתגיירים שנתקלו בקשיים מצד המשפחה. זה מרכיב מאוד קריטי בגיור, המעטפת מסביבך”.

את תהליך הגיור עברה לי במסלול של נתיב בשירות לאומי, “וזאת היתה אחת החוויות היותר חזקות שעברתי”, היא אומרת. “זה ממש לתפור לעצמך את הנפש מחדש בחוט משי. הקורס מביא אותך לדיונים פילוסופיים לגבייך ולגבי העולם, על מה שהכרת עד כה, על החיים בכלל ועל מה שביניהם. המורים שלנו, יעל וירון, מדהימים שניהם, כל אחד מהם הוסיף תבלין אחר לקדרה. והיתה אווירה טובה. היינו קבוצה מגובשת, וזה היה די מגניב להיפגש עם עוד צעירים בגילי שעוברים את אותו תהליך. שבעצם כל החיים היו פה, אבל לא היו שייכים עד הסוף”.

חודשים ספורים לאחר פרסום הראיון, במאי 2017, זכתה לי באות מצטיין הנשיא.