“אני מרגישה שאני עוזרת לאנשים להתחבר שוב לשורשים שלהם. זה תהליך מאוד משמעותי”

נחל כהן, בת 30. גרה בעכו. מורה במסלול הצבאי ובכיתות ההכנה לגיור של נתיב

נחל כהן הצטרפה לשורת המורים של נתיב לפני שלוש שנים. “הלימודים מעוררים אצל התלמידים המון מחשבות ותהיות”, היא אומרת, “והם שואלים שאלות שאתה אף פעם לא חשבת עליהם – גם בקורס הצבאי וגם בכיתות האזרחיות. אני לומדת בעצמי מהשאלות האלה. הן מעמידות בפני מראה וגורמות לי לעצור ולחשוב על דברים שאני עושה בלי לחשוב עליהם, כי ככה גדלתי. למשל, פעם שאלה אותי תלמידה למה כשמדליקים נרות שבת עושים את הסיבובים עם הידיים. פתאום הבנתי שאני לא יודעת למה”.

היא גדלה ביישוב הקהילתי בית חורון במרכז הארץ. את השירות הלאומי שלה עשתה כקומונרית בסניף של בני עקיבא בשלומי שבצפון, שם גם עבדה במועדונית לילדים במצוקה וליוותה משפחות עם קשיים שונים. כשהשתחררה למדה במדרשה בירושלים ואז פנתה ללימודי הוראה במכללת אפרתה. באותן שנים התחתנה ונולדו שני ילדיה הראשונים. לאחר כמה תחנות באזור ירושלים, בעלה והיא החליטו לעבור צפונה, ואל קו החוף: לעכו.

“עכו עיר מיוחדת. יש בה ים, יש בה אופק. היא כמו המדינה כולה בקטנה. גרים בה יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים, עולים וותיקים. היה חשוב לנו לגור במקום הטרוגני, בסביבה שאנחנו יכולים לתרום בה. כשרק עברנו, מצאתי עבודה בכפר הנוער מנוף, ואחר כך לימדתי בתיכון, אבל אני אוהבת יותר מסגרות לא פורמליות. ככה הגעתי אל נתיב”.

את מרגישה שיש משמעות מיוחדת לעבודה שאת עושה בנתיב?

“מבחינתי זו ממש שליחות. לרוב מגיעים אלינו אנשים עם זיקה ליהדות שאיבדו את הקשר הישיר עם העם שלהם בגלל אנטישמיות והתבוללות. אני מרגישה שאני עוזרת להם לחזור הביתה, להתחבר שוב לשורשים שלהם. זה תהליך מאוד משמעותי וחשוב.

“אני נתקלת בהתנגדות לתהליך מצד אנשים מבחוץ, שטוענים שהמתגיירים עושים את זה רק בשביל התעודה, אבל כשאני עומדת בכיתה, אני רואה את הניצוץ בעיניים של התלמידים. זה לא שקר, הם ממש מתחברים לתהליך. אבל זה לא פשוט לצאת מהמעטפת החברתית שלך. זה לא קורה ביום אחד ולא נגמר בבית הדין, אלא נמשך לאורך כל החיים. אז אני מנסה גם להכיל את המורכבות שהם נמצאים בה וגם לעזור תכל’ס כמה שאני יכולה”.

יש רגעים קשים בעבודה?

“כן, והקושי העיקרי הוא שאת מתחברת מאוד, פותחת את הלב, את הבית, ויש מקרים אחרי שהתהליך נגמר – ואני לא שופטת אף אחד כמובן – שהמתגיירים לא שומרים על קשר”.

את והמשפחה שלך משמשים כמשפחה מלווה?

“כן. כבר ליווינו תלמידים גם מכיתות אזרחיות וגם מהמסלול הצבאי. בין השאר היינו משפחה מלווה של חיילת שאבא שלה יהודי ואמא שלה ערבייה נוצרייה. בחורה מדהימה. היא ממש הפכה לחלק מהמשפחה. היא בת בית גם אצלנו וגם אצל ההורים שלי”.

מה את אוהבת יותר, ללמד בקורס צבאי או בכיתות אזרחיות?

“אלה שני דברים שונים, ואני אוהבת את שניהם. הקורס האזרחי ארוך יותר, הוא נמשך כמעט שנה, ואילו הקורס הבסיסי הצבאי אינטנסיבי מאוד. בקורס אזרחי יש לכיתה רק מורה אחד או שניים, אז הספקטרום של הידע שלך חייב להיות ממש רחב, ואילו בקורס הצבאי עובדים הרבה מורים, אז מהבחינה הזאת יותר קל בו. אבל לא רק בגלל זה החוויה בשתי המסגרות היא אחרת. עכשיו אני מלמדת רק בקורס הצבאי. לפני כמה חודשים נולדו לי תאומים, וקשה לי ללמד בערב בכיתות אזרחיות”.