ואז גם אמא של תמר החליטה שהיא מתגיירת

בקורות החיים של תמר ועוז סורקין יש הרבה קווי דמיון. שניהם נולדו בברית המועצות לשעבר. שניהם הגיעו לארץ בגיל שלוש-ארבע אבל מדברים רוסית שוטפת. שניהם גדלו בצפון הארץ – היא בנצרת עלית, הוא בעפולה. שניהם בוגרי המסלול הצבאי של נתיב. “כשיצאתי לקורס נתיב חשבתי שאעבור אותו, אתגייר, אקבל חותמת ואמשיך את החיים שלי”, מודה תמר, “אבל הכל יצא ממש אחרת”.

הם נפגשו לפני חמש שנים דרך חברים משותפים. עוז, לשעבר אנדריי, כבר עבר גיור. תמר – אז ג’ני – עוד הייתה באמצע התהליך. חמש שנים אחר כך הם מגדלים את בנותיהם, יעל בת השנתיים וחצי ונטע בת חצי השנה, בקרוואן קטן בקצה היישוב עלי. בחוץ יש נוף מרהיב, בפנים נעים אך צפוף, ולפעמים חודרת רוח דרך הקירות הדקים. אבל תמר ועוז מבסוטים – הם אוהבים לגור כאן בגלל הקהילה. שניהם סטודנטים, היא לומדת אדריכלות באוניברסיטת אריאל, הוא עושה תואר שני באלקטרוניקה ובמקביל לומד בישיבה. ממה הם חיים? ממלגת מחקר של עוז, וגם ההורים קצת עוזרים.

“כשרק הכרנו”, חוזרת תמר לאחור, “טיילנו הרבה בירושלים ודיברנו על חוויות מתהליך הגיור. הייתי אז בסמינרים של נתיב, והיו לי המון שאלות ותהיות, אבל לא היו לי שיחות על זה עם החברים משם. בשלב הזה בלימודים, בין החברות שלי, רק אני ניסיתי לשמור מצוות. אחרי האוכל, למשל, הייתי מברכת את ברכת המזון, והרגשתי שמעיפים עלי מבטים מוזרים. ואז פגשתי את עוז הדתי, וזה היה ממש לעניין”.

עוז: “אני יכול להגיד מתי בדיוק בסמינרים החלטתי לשמור כמה שיותר. היה לנו ערב שאלות ותשובות על האמונה, ובמקום לסיים בתשע בערב ישבנו עם המורה שלנו, אליעזר לוין, עד שתיים בלילה. דיברנו על השאלות הכי מהותיות. היינו יושבים ככה עד הבוקר, אבל אשתו של אליעזר התקשרה שיבוא כבר הביתה. באותו לילה לא הצלחתי להירדם. אני סוג של בן אדם שאצלו זה הכל או כלום, והרגשתי על פרשת דרכים – או לעזוב את הכל או להיות איש דתי. בחרתי באופציה השנייה”.

התעניינת ביהדות גם לפני כן?

“לא ממש. המשפחה שלי בדרך כלל אדישה לעניין הדת, והסבא היהודי שלי היה קומוניסט מושבע. רציתי לצאת לקורס נתיב כי בן הדוד שלי התגייר בצבא, אז ידעתי שזה מעניין. כבר בקורס הבסיסי התחלתי להתעניין יותר ולשאול. כך הגעתי לסמינרים ולאותו לילה שבו נפלה ההחלטה”.

תמר: “אצלי במשפחה זה אחרת. אבא שלי תמיד היה קרוב למסורת ולציונות. אמא שלי לא יהודייה, אבל היא אישה מאמינה. עוד ברוסיה שניהם למדו עברית, ואחרי שעלינו הם התחילו לשמור בבית על כשרות, ואמא שלי תמיד הדליקה נרות שבת. היא יישמה בבית כל דבר מסורתי שאחי הגדול ואני למדנו בגן. אחי התגייר בצבא ומאוד התלהב מזה, וגם אני ידעתי שאתגייר. כשבצבא הציבו אותי בפני שתי אפשרויות: קורס מ”כים או קורס נתיב – בחרתי בנתיב בלי להסס. לא ידעתי עד כמה זה ישנה לי את החיים”.

איך זה קרה?

“לאט-לאט בסמינרים התחלתי להתעניין יותר ויותר. בערך באותו זמן אבא שלי חזר בתשובה, וכשהייתי מגיעה הביתה, תמיד עשינו קידוש ושמרנו שבת. אבא מאוד תמך בי לאורך כל התהליך. אז באמת התחולל השינוי, ונוצר מצב עדין עם אמא שלי”.

עוז: “בגלל שמירת הכשרות, אסור לנו לאכול כל דבר. זה לא פשוט לסרב לאכול את מה שהחמות שלך בישלה!”

תמר: “וכמה קשה לסרב לאכול אצל אמא!”.

עוז: “ברור, אבל אני מתכוון למשהו אחר. לי היה פשוט להכריז שמעכשיו אני אוכל רק כשר ולכן לא אוכל בבית כי המטבח לא כשר. הם מכירים אותי, יודעים שאני ‘משוגע’, שבכל דבר הולך עד הסוף. דווקא עם אמא של תמר היה לי יותר קשה”.

איך זה נפתר?

תמר: “גם אמא שלי עברה גיור, אבל זו היתה החלטה משמעותית שלא נבעה רק מזה שאנחנו לא יכולים לאכול אצלה. היא חשבה על זה מאז שעלינו לארץ ואף פעם לא מצאה את הזמן כשגידלה אותי ואת אחי. זה היה יותר מתאים כשכבר היינו גדולים והיתה לה תמיכה מאיתנו. עכשיו במשפחה הגרעינית שלי כולם יהודים.”

עוז: “לאמא של תמר הייתה משפחה מלווה בנצרת עילית, אבל גם אנחנו השתדלנו לעזור לה בתהליך. דיברנו, חיפשנו יחד תשובות לכל מיני שאלות. תמר נסעה איתה לבית הדין. תמיכת המשפחה מאוד חשובה. במקרה שלי המשפחה המלווה הייתה גורם העיקרי שעזר לי בתהליך, כי זה דבר אחד ללמוד משהו בשיעורים ודבר אחר לראות איך חיים את היהדות, איך מיישמים את זה במשפחה אמיתית. לכל אחד, כמובן, יש סגנון משלו, אבל רעיון המשפחה – זה העיקר”.

כשנפגשתם הייתם בקושי בני 20. כבר חשבתם שאתם הולכים להקים משפחה?

תמר: “אני – לא, עוז – כן. הוא היה צריך לחכות עד שאני אבשיל”.

עוז: “חשבתי שאנחנו כבר מוכנים להתחתן, אבל תמר חשבה אחרת, וגם זו לטובה. למדתי אז בישיבת מכון מאיר בירושלים, וכך קיבלתי הזדמנות במשך שנה שלמה להמשיך ללמוד כל היום, משבע בבוקר עד 11 בלילה. כשיש לך משפחה זה לא אפשרי – אתה צריך לחזור הביתה, לעבוד. מרכז הכובד קצת זז מהישיבה”.

תמר: “וכשהחלטנו להקים משפחה, זה לא היה רק מתוך איזו מחשבה אידאולוגית. הבנו שזה מה שאנחנו באמת רוצים, שניהנה מזה. זה מה שראינו אצל המשפחות המלוות שלנו. אצלן לראשונה נחשפנו למשפחות עם הרבה ילדים. לפני כן לא ראינו דבר כזה – לשנינו יש רק אח אחד. חשבנו שהרבה ילדים זה בלגן והזנחה, ואצל המשפחות המלוות שלנו ראינו שזה ממש אחרת. שרר שם סדר, לכל אחד היה מקום משלו. הילדים הגדולים עזרו לטפל בקטנים”.

עוז: “ראינו שם את ההרמוניה”.

יעל כבר עוזרת לכם עם נטע?

“כן. היא נותנת לנטע מוצץ, מנדנדת אותה בעגלה, זורקת חיתולים לפח. היא כבר מבינה שהיא האחות הגדולה”.

עוז: “ואם אנחנו לא מגיבים מיד לבכי של נטע, יעל רצה אלינו: ‘נטע בוכה, נטה בוכה!’. היא מאוד אוהבת את אחותה הקטנה”.