“היה לי קשה ללמוד, לא היו לי חברות, הייתי קצת אבודה”

פטרולנה פוז’וני, בת 20, בת שירות לאומי. נולדה בבודפשט, עלתה ב-2013, גרה בחדרה. תלמידה בכיתת הכנה לגיור של נתיב

סבא וסבתא של פטרולנה פוז’וני נפגשו אחרי מלחמת העולה השנייה. “האחים של סבא שלי נספו בשואה”, היא מספרת, “והוא התחבא, ניצל בדרך נס. גם סבתא שלי היתה ניצולת שואה. היא היחידה במשפחה שהיתה קשורה למסורת. מגיל עשר הלכתי איתה לבית חב”ד בבודפשט”.

איך הרגשת שם?

“מאוד אהבתי את האווירה. את הבגדים של האנשים, את ההתנהגות שלהם. כולם היו שמחים וחמים. התחברתי שם עם ילדה אחת, שאבא שלה היה רב, וכשביקרתי אצלם בבית הרגשתי טוב. חשבתי שבישראל בכל מקום זה ככה – רגוע ושמח – ושכולם יהיו חברים שלי”.
אבל כשפטרולנה עלתה לארץ מהונגריה בגיל 13, הציפיות האלה לא התממשו. “הגענו לחדרה ואהבתי את המקום”, היא אומרת, “אבל היה לי קשה להסתגל לארץ החדשה. עליתי לכיתה ז’ בלי לדעת עברית, ולדבר אנגלית לא כל כך עזר לי. היה לי קשה ללמוד, לא היו לי חברות, הייתי קצת אבודה. כעבור שנה בערך הכול יסתדר: לאט-לאט למדתי עברית, מצאתי חברות, עולות חדשות מצרפת. בכיתה י’ החלטתי לעבור לבית ספר דתי”.

איך זה קרה?

“עבדתי בחופש במסעדה והכרתי מישהי שלמדה בבית ספר דתי. מה שהיא סיפרה לי ממש משך אותי, גם מבחינת השמירה על המסורת וגם מבחינת היחסים בין התלמידים. עברתי לבית הספר הזה ומיד הרגשתי שיפור. הכיתות שם היו יחסית קטנות והמורים קשובים יותר. גם היחסים בין התלמידים היו נוחים יותר. באותה תקופה התקרבתי למסורת ובגלל שסבתא שלי מצד אמא לא יהודייה – רק אבא של סבתא היה יהודי – החלטתי להתגייר”.

רצית להתגייר בצבא?

“לא, לא רציתי לחכות. בכיתה י”א נרשמתי לקורס הכנה לגיור, לא של נתיב. זה לא הלך. בדיעבד אני חושבת שזה כנראה היה מוקדם מדי. היה לי קשה ללמוד גם בבית ספר וגם בקורס, ובסופו של דבר לא עברתי את בית הדין הרבני. התחושה היתה קשה, אבל לא התייאשתי. החלטתי שאתגייר אחרי התיכון, ובאמת כשהתחלתי את השירות הלאומי שוב נרשמתי לקורס”.

מה את עושה בשירות?

“אני מדריכה במוזיאון בית הגדודים במושב אביחיל. זה מקום מדהים, והסיפור של הגדודים העבריים מרתק. ידעתי עליו רק מעט מהתיכון, ובזכות השירות למדתי את הנושא לעומק. זה מאוד הרשים אותי – לחשוב שכבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה היו כל כך הרבה אנשים שארץ ישראל היתה חשובה להם, שהיו מוכנים להקריב למענה את החיים! במוזיאון יש מוצגים נדירים, תערוכת כלי נשק, ספרייה וארכיון. אני נהנית מאוד מהשירות. כמעט כל הצוות דתי וקל לי למצוא עם האנשים שם שפה משותפת. אחת המדריכות היא שהמליצה לי להירשם לקורס של נתיב”.

הפעם הלך לך טוב יותר?

“כן, בהחלט. יש לי כיתה טובה ומורה נהדר, נתנאל. הוא יודע לדבר על הדברים הכי מורכבים בשפה הכי פשוטה. הוא מאוד סבלני וקשוב, מסביר הכול באופן ברור, ויש לי תחושה שאני מבינה הכול. חבל שמאז שפרצה הקורונה, השיעורים נפסקו. יש לנו מפגשים בזום, אבל זה לא אותו דבר. נתנאל משקיע הרבה מאמצים כדי שהתהליך לא ייפגע. הוא מעלה ברשת את ההרצאות שלו, מתקשר מדי פעם לכל אחד מאיתנו, מארגן מפגשים בגנים ציבוריים. ובכל זאת, אני מתגעגעת לשיעורים”.

ההורים תומכים בך?

“כן, הם מנסים לעזור לי עד כמה שהם יכולים. קונים בשבילי אוכל כשר, מבשלים בשבילי בנפרד. לאמא היה קצת יותר קשה להשלים עם ההחלטה שלי להתגייר, אבל אבא מיד קיבל אותה בהבנה מלאה. אני משתפת את שניהם בחוויות שלי. אנחנו מדברים, בונים תוכניות לעתיד”.

ואיך את רואה את העתיד שלך?

“כרגע הדבר שהכי חשוב לי זה לעבור בית דין, אבל עדיין לא ברור מתי בדיוק ייגמר הקורס. מה שיותר בטוח זה שאחרי השירות הלאומי אני הולכת ללמוד עיצוב גרפי במכללת נתניה. והחלום שלי זה להקים משפחה ולהתיישב במקום נחמד כמו אביחיל. בזמן השירות הלאומי, ממש התאהבתי במושב הזה”.