“אמא שלי אמרה, מה את שומרת שבת? לא חשבת להתגייר קודם?”

(צילום: אדוארד קפרוב)

רות ישעיהו, בת 30, סייעת בגן ילדים. נולדה במוסקבה. עלתה לארץ ב-1990. גרה בראשון לציון. בוגרת קורס הכנה לגיור של נתיב

רות ישעיהו לא זוכרת כלום מרוסיה. “נולדתי במוסקבה”, היא מספרת, “וכשהייתי בערך בת ארבע עלינו לארץ. אז עוד קראו לי כריסטינה. זו היתה העלייה הגדולה של שנות התשעים, והיה אז הרבה עניין סביב הרוסים. פה ושם היו הצקות, אבל גרנו בשדה בוקר, ושם, חוץ מעניין השפה, לא הרגשתי הבדל גדול ביני ובין החברים שלי. נכון, בבית לא שמרנו תורה ומצוות, אבל מי מסביבי שמר?”.

כשהיתה בת 21, היא נרשמה לקורס צילום, ושם נכנס לחייה יניב. “הוא תימני, ובמשפחה שלו שומרים מסורת בדרך משלהם: עושים קידוש ואז מתיישבים מול הטלוויזיה לצפות ביומן החדשות. מדי פעם הולכים לבית כנסת. לפני שהכרתי אותו, אף פעם לא הייתי בבית הכנסת. במקום שגדלתי בו אף אחד מהחברים לא הלך לבית הכנסת. זה לא היה על המפה”,

הכרתם בקורס צילום, ואז?

“התוכנית של יניב היתה לסיים את הקורס ואז לטוס לאוסטרליה, וכשהלימודים נגמרו, לא האמנתי: הוא באמת קנה כרטיס וטס והשאיר אותי שבורה בארץ. אחרי כמה חודשים נסעתי לבקר אותו שם, והוא אמר לי, ‘אני שומר שבת. התחלתי להתחזק’. זה נורא הפחיד אותי – החזרה בתשובה”.

מה עשית?

“לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואחרי חודש טסתי לעבוד בעגלות בארה”ב, במיאמי, מקום מאוד חומרי. מצד אחד אני רואה אנשים עם הבעה של זומבי על הפנים מבזבזים אלפי דולרים בויקטוריה סיקרט, מצד שני אני שומעת את הסיפורים של יניב על רוחניות והתעלות באוסטרליה. וברקע יש את האווירה של חו”ל, שכולם פתאום עושים שבת, חוגגים חנוכה כשמסביב כריסמס; מדליקים נרות יחד ומספרים איך הם לא עושים את זה בארץ. כשעמדה להיגמר לי הוויזה לארה”ב, יניב היה בניו זילנד, והחלטתי שאסע אליו. הגעתי עם טייץ קצר, מגפיים וגופייה, ואני פוגשת בחור עם זקן, כיפה וחליפה”.

איך הוא קיבל אותך?

“ברגע שנפגשנו זה היה כאילו לא נפרדנו מעולם. ברור שאמרתי ‘מה עושים עכשיו?’, אבל הוא הרגיע אותי, אמר שנגור קצת יחד, נראה מה קורה. כשהגיעה שבת, הוא הסביר לי בגדול מה עושים ומה לא עושים. זה היה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים, השבת הזאת, משהו שהיה מאוד חסר לי ולא ידעתי לחפש. ישר אמרתי ‘איפה חותמים? אני בפנים'”.

לפני שהכרתי את יניב אף פעם לא הייתי בבית כנסת. רות ישעיהו עם בעלה (צילום: אדוארד קפרוב)

אז התחלת לברר על גיור?

“איפה? בכלל לא עלה בדעתי שאני לא יהודייה. רק כשפספסתי את הטיסה חזרה לארץ ואמא שלי הזמינה לי טיסה חלופית לשבת, נפל האסימון. היא פתאום אמרה לי, ‘מה את שומרת שבת? לא חשבת להתגייר קודם?’. ובשלב הזה אני ויניב כבר שומרים נגיעה. כל זה, מסתבר, בלי שאני יהודייה.

“היה לי המון מזל עם תהליך הגיור. עוד לפני שהתאוששתי מהג’ט לג כתבתי ‘גיור’ בגוגל והגעתי לחגי גלנדואר, שמלמד בנתיב. עד היום אנחנו בקשר הדוק. עושים יחד שבתות, חגים, מגיעים לאירועים משפחתיים אחד של השני – והקורס היה כבר לפני יותר מחמש שנים”.

מה את זוכרת מהקורס?

“שהיה מרתק. כל הזמן שאלתי את עצמי, ‘איך לא למדנו את הדברים הנפלאים האלה בבית הספר?’. אני משערת שיש כל מיני מסלולים, אבל בנתיב’ מבינים שהעניין זה לא לעבור את התהליך כמו רובוט, אלא באמת להתחבר. למרות הזמן שעבר, אני זוכרת טוב את השיעורים בגלל שההסברים תמיד היו לעומק. היתה הרגשה שמותר לשאול, לא להסכים, ללכת הביתה עם מחשבות ולחזור. אני משערת שגם אם הייתי הולכת לאיזו רבנית בבני ברק הייתי עוברת גיור בהצלחה, אבל הפתיחות של המערך בנתיב היא חלק מהיתרון”.

איך המשפחה שלך קיבלה את הגיור ואת החזרה בתשובה?

“הצד של אבא, היהודי, מאוד שמח כמובן, אבל גם אצל אמא שמחו. לפני הגיור הייתי קצת בלגניסטית. עזבתי את הבית בגיל צעיר. עברתי לתל אביב בגיל 19 והייתי קצת מנותקת. מאז שחזרתי בתשובה אמא שלי תמיד שמחה שיש לי משהו על הראש, שבחורף לא קר לי ובקיץ השמש לא יוקדת. הם גם רואים את החינוך של הילדים. סבתא שלי, שהיא מרוסיה ואין לה שום קשר ליהדות, היתה אצלנו כמה פעמים, וכשהיא ראתה את הילדים שלי אומרים ברכות היא הזילה דמעה מרוב התרגשות”.

איך הילדים מקבלים את שני הצדדים המשפחתיים השונים כל כך?

“אחד הילדים שלי, שנראה רוסי לגמרי, ישר יגיד שהוא תימני. אצלנו בשבת זה חריימה, קובנה, החווייג’ מככב. ג’חנון לא, כי אני האדם היחיד שלא אוהב ג’חנון. וגפילטע פיש זה רק כשסבתא שלי מבקרת”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine