“לא עברתי את בית הדין הראשון. זה כאב, אבל התגברתי”

סרגיי סטולבוב, בן 24, סטודנט למוזיקה. נולד בסיביר. עלה לארץ ב-1998. גר בנתניה. בוגר המסלול הצבאי של נתיב

בסוף זה הפך לספר. סיפור על חייל שתוך כדי השירות מתחיל ומסיים תהליך גיור. “אני לא יכול לספור את מספר הפעמים ששואלים אותי איך זה לעבור גיור, וזה לא משהו שאפשר להסביר אותו בעשר דקות, אז החלטתי לפרוש את זה על גבי 240 עמודים”, מסביר סרגיי סטולבוב. “הספר עוקב אחרי כל שלב בתהליך ומסופר מנקודת המבט שלי: מה הרגשתי, מה היו הדעות שלי ואיך הן השתנו”.

בוא נחזור אל ההתחלה. איפה נולדת?

“נולדתי ב-1992, באירקוטסק, בסיביר. אמא שלי נוצרייה, וגם אבא שלי, אבל אבא שלו מגיע ממשפחה יהודית לחלוטין. סבתא וסבא חיו בעיר אחרת וביקרנו אותם רק לעתים רחוקות. כשהייתי בן שש וקצת, אבא שלי נסע לבקר את אחיו הגדול שכבר עשה עלייה וגר בנתניה. הוא התלהב מישראל וחזר עם כולנו לעוד ביקור. ואז גם אמא התאהבה בארץ והם הודיעו לנו חד משמעית: עולים לישראל!”.

כבר באותו קיץ הגיעה משפחת סטולבוב לארץ. “זה היה באמצע אוגוסט, ואחרי שבועיים כבר נכנסתי לכיתה א’, בלי שפה. זרקו אותי למים. זה היה קשה, גם חברתית, אבל נתתי לזה זמן. תוך שנה וחצי השתלטתי על העברית. לאט לאט הכרתי את התרבות. בפעם הראשונה שטעמתי פלאפל התלהבתי. כל תרבות המזנונים, שבה אנשים יושבים בחוץ ואוכלים, היא מאוד לא טבעית בסיביר, והאווירה הפתוחה בארץ השפיעה גם עליי וגם על המשפחה. אני מת על אוכל ישראלי, וגם לפי שאר ההעדפות שלי אני ישראלי לגמרי. מוזיקה למשל. אני מאוד אוהב מוזיקה ים תיכונית”.

זוכר מתי שמעת לראשונה את הז’אנר?

“הלכנו פעם כל המשפחה לבאולינג, וניגנו שם את ‘בלבלי אותו’ של קובי פרץ. כבר הבנתי מילים של שירים, ומאוד התחברתי לישראליות ולמזרחיות שלו. בסיביר רוב השירים הם טקסט ארוך מלווה בלחן – הזמרים יותר מספרים ופחות שרים. אני מאוד אוהב שהזמרים בארץ מגיעים לגבהים ומסלסלים. מה שמאוד מסקרן אותי כסטודנט למוזיקה זה עיבודים שמשלבים מוזיקה ישראלית עם מוזיקה רוסית”.

היהדות תפסה את סרגיי רק בצבא. “עד אז חשבתי שדת של אדם נקבעת על פי האמונה שלו. תוך כדי הטירונות, מישהו הציע לי להשלים מניין תפילה. אמרו שזה מצווה, ואני זרמתי. אבל כשעמדתי להיכנס לבית הכנסת שאלו אותי, ‘רגע, אתה יהודי?’, ואני לא ידעתי מה לענות. רק כשאמרתי שאמא שלי לא יהודייה ושמעתי שאומרים לי ‘מצטערים, אתה לא יהודי, אתה לא יכול להשלים מניין’, נפל לי האסימון”.

את הגיור התחלת מיד?

“לא. כל פעם דחיתי את זה. רק כשנכנסתי למערכת יחסים עם בחורה שהמשפחה שלה לא הסכימה לקבל אותי וזה התפוצץ ונפרדנו, הבנתי שאי אפשר לדחות את זה יותר, והתחלתי את המסלול הצבאי של נתיב”.

ואיך היה לך שם?

“הגעתי עם מטרה מול העיניים. היה לי ברור שאני לא שם כדי להתלבט או לבדוק. הייתי, מה שנקרא, בעודף מוטיבציה. מאוד נהניתי מהחוויה. נחשפתי להמון דברים. למדתי על השבת, על כשרות, התחלתי להבין למה מברכים ברכות מסוימות. השבת היתה נושא שמאוד הדאיג אותי, כל האיסורים, אבל המשפחה המארחת שלי היתה מקסימה. היא הכניסה אותי למים ואפשרה לי לראות את היתרונות. אז הלכתי עם אב המשפחה לבית הכנסת, דבקנו בכל התפילות, וגם אכלתי חריימה”.

היו קשיים?

“כשנפגשתי בפעם הראשונה עם שליח בית הדין זה היה לא פשוט. הוא טען שהרמה שלי לא מספקת ושאצטרך לעבוד קשה בשביל לשכנע את הרבנים. זה גרם לי לפקפק בעצמי אבל בו בזמן גם נתן לי את המוטיבציה להמשיך. זו היתה תקופה מאוד רצינית. בסמינרים א’ וב’ יצא לי להיות הכי הרבה פעמים חזן בית כנסת כי היה לי חשוב לתרגל כמה שיותר ולהגיע לבית הדין עם רמת ביטחון גבוהה”.

זה הוכיח את עצמו?

“לא. את בית הדין הראשון לא עברתי. זה כאב, ולכמה רגעים איבדתי את התשוקה והלהט, אבל בדיעבד אני שמח שזו היתה הדרך שלי. אני חושב שההרגשה הטובה שהיתה לי כשעברתי את בית הדין השני היתה קשורה בזה שהתגברתי על המכשול ועל הדיכאון שאחריו. זה היה רגע מאוד עוצמתי בתהליך”.

בחוויות האלה משתף היום סרגיי חניכים בקורסים הצבאיים של נתיב. הוא מדבר בפניהם במסגרת מה שמכונה פאנל מתגיירים. “כשאני ישבתי בפאנל כחייל, הגיע לדבר איתנו תלמיד ישיבה עם כיפה וציצית. זה מאוד הלחיץ את כולנו. חשוב שהחיילים יראו כמה סוגים של אנשים שעברו את התהליך. אני מייצג איזה אמצע – שומר מצוות אבל לא הולך עם כיפה. אני מדבר איתם בגובה העיניים ומנסה להראות להם שהתהליך הוא לא שחור או לבן. אף אחד לא יכול לשפוט אותם והם יכולים ללכת עם האמת שלהם”.

ובקרוב ייצא גם הספר.

“אני חושב שיש הרבה חיילים בנתיב שימצאו בו עניין. אנחנו נתחיל בהפצה דיגיטלית ברשת, ואחר כך נגיע גם לחנויות. קראתי לו ‘שגב’, שזה השם היהודי שבחרתי לעצמי במהלך הגיור. שגב זה רוממות, הוד, פאר, וזה מה שהרגשתי שממלא בזמן התהליך. עדיין רוב האנשים קוראים לי סרגיי, אבל אני נענה לשני השמות”.