“בהתחלה ההורים שלי הופתעו, אבל בהמשך התחושה התחלפה לשמחה ואפילו גאווה”

שלומי קוסקובסקי, בן 21, חייל משוחרר. נולד בעפולה. גר בתל אביב. בוגר המסלול הצבאי של נתיב

עשרה ימים אחרי שעלו לארץ מאוקראינה, נולד לבני הזוג קוסקובסקי בן. הם נתנו לו את השם שלמה, אבל מהר מאוד כולם קראו לו שלומי. כשהגיע לגיל בית ספר, ההורים החליטו שבמקום שילמד בעפולה, הם ישלחו אותו לבית ספר לאמנויות במגדל העמק הסמוכה. זה היה מוסד חינוכי איכותי ובעל צביון דתי. “התפללנו לשלומם של אנשים שהיו חולים”, משחזר שלומי. “למדנו גם על המסורת היהודית, אבל זה לא שהבנתי באמת מה אנחנו עושים. בגיל התבגרות כבר הייתי מאוד רחוק מהדת. כמו כל המשפחה שלי, שהיא חילונית לגמרי”.

איך היית מתאר את הבית שלכם?

“אפשר להגיד שהוא בין ישראלי לאוקראיני. אנחנו מדברים בו עברית ורוסית. אמא שלי אוקראינית – ההורים שלה עדיין גרים שם – ואבא שלי יהודי משני הצדדים. ההורים שלו אפילו הלכו באוקראינה לבית הכנסת וקנו מצות בפסח, אבל בשבילם זה היה יותר סממן לאומי מדתי. היום הם גרים בארץ. בסך הכל אצלנו מנותקים מהשורשים, אין שום מסורת במשפחה המורחבת. קצת שמעתי על האנטישמיות בברית המועצות בסיפורים מהעבר, ולא הרבה יותר מזה”.

הפריע לך מתישהו שאתה לא יהודי?

“בכלל לא. רק בגיל 15 נתקלתי בגזענות בתיכון בעפולה, והיא הייתה מכוונת נגד כל הרוסים, לאו דווקא נגד אלה שלא נחשבים ליהודים. אני כזה בלונדיני, אז ספגתי. פעם שאלו אותי כמה ערסים אם אני יהודי, וכשעניתי שלא, הם הזדעזעו. לי זה לא באמת הפריע. הרגשתי טוב עם הזהות שלי, ועם התחושה הזאת התגייסתי לצבא”.

איפה שירתת?

“בצפון, הייתי לוחם באיסוף קרבי. מההתחלה היו לי בצבא חברים דתיים, אף פעם לא הפריע להם שאני לא יהודי. היו גם כאלה, לא בהכרח הדתיים, ששאלו: ‘אם אתה לא יהודי, מה אתה עושה פה?’ תמיד עניתי: ‘אני גאה להיות מה שאני וגאה להיות חלק מהמדינה הזאת’. ככה אני מרגיש גם היום”.

מה הניע אותך להתגייר?

“האמנתי שמי שנולד פה, מי שגדל במערכת החינוך, משרת בצבא, הוא חלק בלעדי מעם ישראל, אבל רציתי לחקור צד במורשת שלפני כן לא היתה לי הזדמנות לחקור אותו. כבר מתחילת השירות לקחתי את קורס נתיב כאופציה, ומימשתי אותה שנה ושמונה חודשים אחר כך. הגעתי לקורס הבסיסי עם ראש פתוח. זאת היתה תקופה מדהימה. השיעורים היו עמוקים מאוד. למדנו מסורת, היסטוריה, פילוסופיה – והתאהבתי בזה. החלטתי להמשיך לסמינרים. זה חלק מאוד מאתגר אבל לא פחות מעניין, עם סגל יוצא מן הכלל שבזכותו אני מי שאני היום. היה רגע אחד בזמן הסמינרים, בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות, שבאוויר היה ערבוב בין עצב ובין ציפייה לשמחה, וזה נתן כזאת תחושה של שייכות – אז חשבתי, אין מצב שאני לא חלק מכל זה”.

הרגשת גם יותר נוח עם הדת?

“כן, באותה תקופה ממש התקרבתי ליהדות. אני זוכר את השבת הראשונה ששמרתי. זה היה מדהים. ישבתי בצהריים על הדשא, ראיתי ילדים משחקים, היתה לי תחושה שאני בגן עדן. גם בהמשך היה לי מאוד קל לשמור שבת. עברתי שינוי מטורף”.

איך בבית קיבלו את השינוי שעברת?

“בהתחלה ההורים הופתעו, אבל בהמשך התחושה התחלפה לשמחה ואפילו גאווה. התחושה הזאת עזרה לי גם ברגעים קשים של השירות, בגבול הצפון, כשהרגשתי שאני מגן על המדינה ועל התושבים שלה”.

יש לך המלצות למתגיירים לעתיד?

“לחקור, לשאול, להתעניין ולא לתת לזה לחלוף על ידכם. זאת הזדמנות מצוינת להיחשף לעולם חדש של ידע, ערכים ומסורת בת אלפי שנים. נצלו אותה.”