“סבא ברח ליער והסתתר על עץ גבוה. משם הוא ראה איך הורגים את כל המשפחה שלו”

יאנה גרינברג, בת 26, קצינה בצה”ל. נולדה ברוסיה. עלתה ב-1999. גרה בחיפה

את הסיפור של סבא שלה, שמעה יאנה גרינברג הרבה פעמים. הסיפור הפחיד אותה, והיא לא רצתה לשמוע אותו שוב, אבל סבא שלה התעקש. לקח לה שנים להבין למה.

“כשהנאצים פלשו לברית המועצות, סבא היה בן שמונה”, היא מספרת. “המשפחה שלו גרה בכפר בשם מויבקה באוקראינה. הנאצים אספו את כל יהודי הכפר והודיעו להם שעומדים להוליך אותם בשיירה ליער כדי להביא סוכר. סבא רבא שלי הבין מיד מה העניין. הוא לקח את סבא ואמר לו: ‘כשנגיע ליער, אתן לך סימן ואתה תרוץ עמוק לתוך העצים בלי להביט לאחור. רוץ ואל תעצור עד שתגיע למקום בטוח’.

“וכך היה. כשהגרמנים לא היו מרוכזים, סבא שלי קיבל דחיפה קטנה מאבא שלו, והוא רץ בלי להביט לאחור, למרות ששמע את הצעקות של הגרמנים ויריות. הוא טיפס על עץ גבוה והסתתר בצמרת. משם הוא ראה איך הורגים את כל המשפחה שלו – אבא, אמא ושלוש אחיות קטנות”.

איך הוא שרד אחר כך?

“אני יודעת שהוא הסתתר ביער, ואנשים עזרו לו. זה גם נס. אחרי המלחמה הוא גר כמה שנים אצל דודה שלו, עד שגייסו אותו לצבא. אחרי השחרור הוא התיישב באיז’בסק, בירת אודמורטיה, ושם התחתן עם אישה רוסייה ונולדה להם בת – אמא שלי. היא התחתנה עם בחור רוסי, וכך אני באתי לעולם”.

למה את חושבת שהוא כל כך התעקש לחזור על הסיפור שלו?

“כדי שאזכור ואדע מי אני, מה ההיסטוריה שלי. זה היה חשוב לו. תמיד הייתי הנכדה של סבא, הוא טיפל בי אפילו יותר מההורים שלי. הם רוב הזמן היו בעבודה, וסבא פגש אותי אחרי בית הספר, דאג שאוכל, ואחר כך היינו משחקים שחמט. הוא עלה איתנו לארץ ונפטר לפני כעשר שנים”.

אבל, מודה יאנה, הסיפור של סבא לחוד ויהדות לחוד. “עוד ברוסיה לא הבנתי מה זה יהודים, במה הם שונים מכל העמים. וזה לא השתנה גם אחרי שעלינו. הייתי בת תשע כשבאנו לארץ, לנצרת עלית – עיר רוסית למדי, עם הרבה עולים חדשים. שבתות וחגים אצלנו בבית היו כמו ימי חופש רגילים. לא חגגנו שום דבר על פי המסורת. התחלתי להתקרב ליהדות רק אחרי התיכון, כשהתחלתי ללמוד בטכניון בחיפה”

איך זה קרה?

“היה לי במכינה ידיד שההורים שלו עלו מברית המועצות. בתקופה הסובייטית הם היו פעילים: הם למדו עברית במחתרת, התחילו לשמור מצוות. כשהכרתי אותם, הם היו משפחה דתית לחלוטין. הייתי מגיעה אליהם לצפת, ותמיד הרגשתי בנוח בבית שלהם. במהלך לימודי התואר ראשון שלי גרתי במעונות. בשבתות הייתי באה לפקולטה לעשות שיעורים בכיתות הלימוד. הפקולטה ממוקמת ליד בית כנסת, והייתי שומעת תפילות וזמירות. אני מאוד אוהבת מוזיקה -ההורים שלי מוזיקאים וסבא שלי ניגן באקורדיון. כששמעתי את הצלילים האלה חשבתי, למה אני לא שם? ואז הכל התחבר לי – הסיפור של סבא, המשפחה של הידיד שלי מצפת, ניגונים בבית הכנסת”.

אז החלטת לעבור גיור?

“כן. ראיתי מודעה על קורס הכנה לגיור בחיפה. במהלך הקורס ואחריו השתדלתי כמה שיותר לשמור שבת. לא הספקתי לעבור בית דין כי התגייסתי – אני עתודאית – אבל בכל שלב הצהרתי בצבא שאני מעוניינת לצאת בהקדם האפשרי לקורס נתיב ולסמינרים”.

וזה מה שקרה?

“כן. הלימודים חידשו לי לא מעט מבחינת ההיסטוריה של המדינה ותולדות הציונות. זאת הייתה חוויה מאוד חיובית”.

איך ההורים שלך קיבלו את השינוי באורח החיים שלך?

“זה לא היה פשוט, אבל כולנו עושים מאמץ כדי להתגבר על הקשיים. כשאני מגיעה להורים, אני משתדלת להביא אוכל שאני בישלתי. כשמדליקים נרות שבת ועושים הבדלה, אני אומרת ברכות גם ברוסית – זה איכשהו מקרב את כולנו. ואם אני נשארת בבית, מדברים בטלפון רק לפני שהשבת נכנסת ואחרי שהיא יוצאת. הכל עניין של הרגל – וכשמתרגלים הכל טוב”.