“ההורים פחדו שאשתנה, סבתא התקשרה אלי מבוהלת, אבל לאט-לאט כולם התרגלו”

יניב שמיס, בן 21, פרמדיק במד”א. נולד וגר באשדוד. בוגר המסלול הצבאי של נתיב

“זה היה כמו שבעה שבועות בחו”ל. דואגים לך, מספקים את כל הצרכים. יש לך זמן לחשוב על החיים, להכיל את העולם, להתמודד עם שאלות שאתה לא מספיק להתמודד איתן כל יום”, נזכר יניב שמיס בקורס הבסיסי של נתיב צבאי. “הקורס חושף אותך ליהדות בשיא החופשיות, לא דוחקים בך בשום שלב. זה שובר לך המון סטיגמות”.

למדת דברים חדשים?

“כן. הכרתי תרבות יפה ושונה שאי אפשר לא להימשך אליה. נגעתי בשאלות פילוסופיות כמו למה זה קורה? מה התפקיד שלי בעולם? למדתי כל כך הרבה. זה שינה לי הפרספקטיבה. ראיתי את החיים מזווית אחרת. גיליתי בהם ערך מוסף. במילים אחרות, לפני כן ראיתי את העולם בדו ממד ואחרי הקורס עברתי לתלת ממד”.

אחרי הקורס המשיך יניב לסמינרים, ואת תהליך הגיור השלים בקיץ 2016, לקראת סוף השירות כפרמדיק באוגדת עזה. מאז השתחרר והיום הוא עובד כפרמדיק במד”א. “במקביל לעבודה ולשיעורי תורה, אני מתכונן לפסיכומטרי” הוא אומר. “אני רוצה ללמוד רפואה”.

מה שלמדת במסגרת נתיב בא לידי ביטוי גם בחיי היומיום?

“בוודאי. מה זה להיות פרמדיק? זה לקחת החלטה של חיים ומוות. חייבים לחשוב לעומק. אתה גם רואה שעניין הבריאות לא פוסח על אף אחד, וכל מיני אנשים מתמודדים עם צרות ואסונות בצורה כל כך שונה.

“מה שלמדתי בא לידי ביטוי לא רק בעבודה. למשל בשבת אני יושב עם חברים, ואנחנו קוראים טקסט של הרב קוק ודנים בו. כל אחד עם הפרשנות שלו. אנחנו מדברים על דברים משמעותיים מאוד ונהנים. ואני חושב: מה הייתי עושה במקום זה? יוצא לפאב ומנהל עם מישהו שיחה חסרת טעם? השינוי שחל בחיים שלי הוא רק לטובה. גיליתי את החיים ביחד, זה לצד זה, ולא זה מול זה, כשהדשא של השכן תמיד ירוק יותר”.

הוריו של יניב עלו לארץ ב-1991, זמן קצר לפני ההתפרקות של ברית המועצות. הם החליטו לעזוב את עיר מגוריהם טירספול, שבה כבר התחולל עימות אלים בין תומכי עצמאות מולדובה למתנגדיה. בשנים הראשונות בארץ הם חיו בקרוון בבאר שבע. אבא של יניב, רופא במקצועו, התפרנס מניקוי חלונות, אמו הרוקחת עבדה בפיצרייה.

עם הזמן הדברים החלו להסתדר, וב-1995 עבר הזוג לדירה משלו באשדוד ונולד להם ילד ראשון – יניב. “מעולם לא הרגשתי שאני שונה במשהו מאחרים”, הוא מספר, “וזה שלא הייתי יהודי לא הפריע לי בשום צורה. זה נודע לי רק כשהייתי בן 12 בערך. שאלתי איך נחגוג לי בר מצווה, ואמא אמרה: ‘אתה לא יהודי'”.

איך הגבת?

“זה לא שינה מבחינתי כלום. אז את יום הולדת 13 שלי חגגנו בדרך אחרת: נסענו לעשות סקי בצרפת”.

מה הזיקה יהודית במשפחה שלך?

“כל המשפחה של אבא שלי יהודית, אפילו יהודים מסורתיים. שם המשפחה שמיס הוא הגייה אשכנזית של המילה ‘שמש’ – זאת אומרת שאחת מאבות המשפחה היה שמש בבית כנסת. ההורים של אמא שלי, שעדיין גרים בטירספול, הם נוצרים שמעריצים את הקומוניזם, את לנין וסטלין. הבית שלנו, לעומת זאת, רחוק מכל דת או אידיאולוגיה. החג היחיד שחגגנו בבית זה ‘נוביגוד’, השנה האזרחית החדשה. דווקא עם החג הזה היה לי סיפור בצבא”.

מה הסיפור?

“ביקשתי מהמפקד שירשה לי לצאת ב-31 בדצמבר, כדי שאוכל לחגוג עם המשפחה. הוא לא הבין מה זה החג הזה, אבל בסופו של דבר יצאתי, והכל היה טוב, רק שמאז המפקד התחיל לבוא אלי עם כל מיני שאלות מוזרות. כשהיה חג הסיגד הוא שאל אותי: ‘אתה רוצה לצאת? את סיגד אתה חוגג?’ הלו, זה חג של הקהילה האתיופית, מה הקשר? אבל המפקד הזה לא צחק, הוא באמת לא קלט מה הסיפור. אז התחלתי קצת לחשוב על הזהות שלי, אבל ממש לא התכוונתי להתגייר. להפך”.

תסביר.

“פעם היה לנו ביחידה יום הסברה וניהלנו שיחה על נישואים אזרחיים. כמה חיילים התחילו לצעוק: ‘אי אפשר לתת להם להתחתן בארץ! הם גויים!’, ואני אמרתי: ‘איזה שטויות! הנה אני גוי, אז מה?’ הם צעקו לי: ‘תתגייר!’ אז בכלל לא רציתי לחשוב על זה ברצינות. כמה פעמים שלחו לי זימון לקורס נתיב ולא הלכתי”.

אבל בסוף יצאת לקורס וגם התגיירת. מה שינה את דעתך?

“בדיוק היה לי זמן לעשות את הקורס מבחינת השירות וגם ידידה שהתגיירה המליצה לי על נתיב. אז יצאתי לקורס, וכמו שסיפרתי, זה היה פשוט מדהים”.

איך ההורים קיבלו את זה?

“זה היה קצת בעייתי בהתחלה. ההורים פחדו שאני אעזוב את הבית, שאשתנה בצורה קיצונית. סבתא התקשרה אלי מבוהלת: ‘אבא אמר שאתה הולך לבית כנסת!’. אבל לאט-לאט כולם התרגלו. עכשיו אני מדליק נרות שבת יחד עם אמא. בפעם הראשונה שעשינו את זה, חיבקתי ונישקתי אותה. היא שאלה: מה, זה גם חלק מהטקס? אמרתי: לא, זה סתם נשיקה ממני. והיא אמרה: למה? דווקא טקס כזה אני אוהבת”.