“חשבתי: אולי גם המשפחה של אמא שלי, הרבה דורות אחורה, היתה יהודית?”

יונית מור יוסף, בת 20, עובדת עם ילדים. נולדה בוונצואלה. עלתה לארץ ב-2014. גרה בכפר סבא. בוגרת המסלול הצבאי של נתיב

לפני כמה שנים חגגה המשפחה של יונית מור יוסף בר מצווה לאחיה. “זה היה עוד כשגרנו בוונצואלה”, היא מספרת. “במסגרת הטקס, אבא שלי היה אמור לקרוא פסוק מהתורה. אני עדיין זוכרת את זה, עם המנגינה והכל”.

הזיכרון הזה חזר אלי יונית במפתיע לפני כמה חודשים, כשהיתה בקורס הבסיסי של נתיב צבאי. “עשינו שבת קהילה ברמות שפירא. בבוקר הלכתי לבית הכנסת, והרגשתי ממש טוב אבל בכל זאת ביקשתי בלב סימן מלמעלה שזה המקום שלי. שאני אמורה להיות שם. ואז קראו מהתורה את הפסוק של אבא שלי מהבר מצווה! זה הפסוק היחיד שאני יודעת בעל פה”.

אבא של יונית נולד בישראל. “כשהוא היה בן שנה וחצי”, היא מסבירה, “המשפחה שלו עברה לוונצואלה, אבל הם המשיכו לשמור בבית על המסורת. ההורים שלו ממרוקו, וליהודים מזרחים יש קשר הדוק למסורת. גם הבית שלנו היה יהודי לגמרי. עשינו ארוחות שבת, הפרדנו בין בשרי לחלבי, לא אכלנו חזיר. היינו יהודים במאה אחוז – בית כנסת, חגים”.

למדת בבית ספר יהודי?

“לא. לא קיבלו אותי לבית ספר יהודי כי אמא שלי לא יהודייה על פי ההלכה, ובדרום אמריקה הרבה קהילות מחמירות לגבי זה. אבל למעשה גם לאמא שלי יש שורשים יהודיים. זה התברר לנו ממש לפני כמה שנים”.

איך זה התברר?

“המשפחה של אמא שלי הגיע לוונצואלה מספרד באזור המאה ה-17. הם לא היו יהודים, אבל סבתא רבתא שלי לקחה את סבתא שלי לבית כנסת בכל יום שישי והדליקה נרות שבת, ובבית לא אכלו חזיר. סבתא שלי לא ידעה למה הם נהגו ככה, כי ההורים שלה מתו כשהיתה ילדה, ומגיל 12 לא היה לה את מי לשאול. אחרי שאמא שלי הכירה את אבא שלי ונכנסה לענייני יהדות, סבתא פתאום ראתה שאנחנו עושים את מה שאמא שלה היתה עושה – הולכים לבית כנסת, מדליקים נרות. זאת היתה תעלומה, עד שבגיל 14 התחלתי לחקור את העניין. חשבתי: אולי גם המשפחה של אמא שלי, הרבה דורות אחורה, היתה יהודית? מצאתי הרבה מידע על גירוש ספרד ובסופו של דבר איתרתי את שם המשפחה של סבתא שלי, רודריגס, ברשימת שמות האנוסים – היהודים שנאלצו להתנצר בזמן האינקוויזיציה. זה הסביר הכל”.

למה ההורים שלך החליטו לעלות לארץ?

“ההורים של אבא והאחים שלו חזרו לארץ עוד לפניו. היינו נוסעים לכאן לחופשים, ומאוד אהבתי להיות פה. מאז שצ’אבס עלה לשלטון ב-1999, המצב בוונצואלה הלך והידרדר. הוא ממש פילג את העם. אני זוכרת שכילדים בני שש-שבע כבר התווכחנו בבית ספר: ‘אני בעד צ’אבס! אני נגד צ’אבס!’ חזרנו על מה ששמענו בבית כמובן. העוני הלך והתפשט, וצ’אבס טען שלעניים אין כסף בגלל העשירים, והתחילה שנאה כלפי מי שיש להם. מספיק שהיה לך אוטו, ונחשבת עשיר. יכלו לגנוב ממך, להפשיט אותך ברחוב ולקחת לך את הבגדים והנעליים, או סתם להעליב”.

מה עם המשטרה?
“לרוב הם לא עושים כלום, או עושים בדיוק את מה שהם לא אמורים לעשות. אם שוטרים רואים, למשל, רכב יפה, הם ניגשים לבעלים שלו ואומרים: תן לנו כסף, אחרת נדווח שעשית את זה וזה ותיכנס לכלא. כשהייתי ילדה פחדתי מהמשטרה לא בגלל שעשיתי משהו רע, אלא בגלל שהייתי לבושה יפה והם היו יכולים לסחוט את ההורים שלי. לאבא שלי הייתה חנות נעליים ולא יכולתי לשים את השם שלי בפייסבוק כי אז היו יודעים שאני הבת שלו והיו יכולים לנסות לחטוף אותי בשביל לקבל כופר. כדי לשרוד, אבא שלי נאלץ לעשות הסכם עם כמה אנשים מהמשטרה – הוא שילם להם משכורת כל חודש והם שמרו על החנות. אז לפני שנתיים עלינו לארץ. אני הגעתי חודש לפני ההורים שלי”.

זמן קצר אחרי שהגיעה לארץ, יונית התגייסה. “זה היה החלום שלי”, היא אומרת, “וקורס נתיב היה הדבר הכי כיפי בשירות. הכרתי אנשים, נראה לי שיצאתי משם עם חברים לכל החיים, ולמדתי הרבה. כבר בקורס הבסיסי הבנתי שלמרות שגדלתי כיהודייה, תמיד יש עוד מה ללמוד”.

איך עברו עליך הסמינרים?

“זה באמת היה שונה מהקורס הבסיסי. האווירה הרבה יותר רצינית. אבל הרי לא באתי לשם כדי לצחוק – ונהניתי מאוד. לקראת בית הדין הייתי בלחץ, היה קצת קשה, אבל הכל נגמר טוב. הדיינים לא הקשו עלי, לא הייתה לי שום בעיה, ועברתי בפעם הראשונה”.

השתחררת לא מזמן. מה התוכניות שלך לעתיד?

“עכשיו אני רוצה לנסוע לחו”ל, לבקר את הקרובים שלי בלוס אנג’לס וברפובליקה הדומיניקנית, ואחרי שאחזור אני רוצה להתחיל ללמוד. מושך אותי התחום של ביולוגיה ימית”.