לא נפסיק לשיר

(איור: ליאב צברי)

זמירות ופיוט

זמירות ופיוט הם הפסקול הבסיסי של היהדות. בבית הכנסת, בחתונה ובבר מצווה, בשבתות ובחגים – לכל אירוע, זמן ומקום יש שיר ומנגינה מיוחדים משלו. מילים פשוטות: “הנה מה טוב ומה נעים”; אמירה שנונה: “כל העולם כולו גשר צר מאוד”; או פיוט שמילותיו בקושי מובנות: “יונה מצאה בו מנוח, ושם ינוחו יגיעי כוח”.

“עוד לא למדת כילד פסוק אחד, עוד לא התחלת לשמור ולו מצווה אחת – כבר אתה מכיר ונחשף לניגון, לשיר ולפיוט”, אומר אפרים אורן, מורה בכיתות ההכנה לגיור של נתיב. “כולם נחרתים עמוק במוח ובלב, שורשיהם בעורקינו שלובים”. אורן מוסיף כי מי שרוצה להכיר את הטעם המיוחד של היהדות, את הרבגוניות והססגוניות שלה, ימצא בעולם השירים את ניגוניה הייחודיים של כל עדה. “המילים כסימפוניה אדירה ומורכבת: פסוק בתנ”ך, דימוי מעולם האגדה, הלכה ומשפט פילוסופי מרומם – כולם מצטרפים יחדיו בלחן ההרמוני שאיש לא יודע מה מקורו: אולי נלקח מהטיש של הרבי, או מהיכלות הקונצרטים? ושמא הוא ניגון רועים צועני, שהתגלגל בשבילים ובדרכים בדרך לבית הכנסת ולשולחן השבת”.

אורן ממשיך ומפרט: “בבית המקדש ניגנו הלוויים את תהילות דוד המלך, את הכינורות לקחנו עימנו לגלות בבל, וכשחזרנו לארץ, העמידו כאן הקליר, יניי ופייטנים גדולים אחרים את יסודות השירה והפיוט המוכרים עד היום. גם כשמרכז הפיוט עבר בימי הביניים לספרד, בסוף מערב, המשיך המשורר רבי יהודה הלוי להיות בלבו בארץ, אשר במזרח. ‘וכשהלב מהשירה מתמלא’, כתב רבי נחמן באוקראינה, ‘הוא משתוקק אל ארץ ישראל’. אין פלא אפוא שכשזכינו בימינו לראות בשוב ה’ את שיבת ציון, השירה והפיוט ממשיכים להתנגן במשולב: סגנון עתיק ומעודכן, סלסול מזרחי עם קצב מערבי, דבקות דתית ויצירה חופשית, ועוד חוזר הניגון: ‘ניגוניך אבי, ושירייך אמי, בדופקי ניעורים ושבים'”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine