“הוצאתי את שק השינה שלי ונתתי אותו להומלס. זאת בעיני התנהגות יהודית”

זהר ונגר, בן 22, תלמיד ישיבה. נולד בבאר שבע. גר בירושלים. בוגר המסלול הצבאי של נתיב

“בן אדם צריך להכיר את עצמו ולכבד את עצמו”, אומר זהר ונגר. “ככה הוא יצליח להכיר ולכבד גם את הזולת. כשהייתי בקורס ובסמינרים של נתיב התגלו לי הרבה דברים על עצמי. זה היה תהליך עצום. דבר מאוד משמעותי בחיי”.

ובהתחלה זוהר בכלל לא רצה להצטרף למסגרת של נתיב, למרות שבבית שאלו אותו שוב ושוב “מתי כבר תתגייר?”. ההורים שלו – אבא יהודי ואמא רוסייה – עלו מאוקראינה. הוא כבר נולד כאן וגדל בבאר שבע. כשהיה בן 13, אחותו הגדולה התגיירה, ואחריה גם אמו. אבל זה לא ממש השפיע עליו.

רק אחרי שנתיים וחצי בצבא, כחייל קרבי בחטיבת שגיא, זוהר החליט לבחון את נושא הגיור לעומק. השלים את המסלול הצבאי של נתיב, ולקראת השחרור עבר בהצלחה את בית הדין. “הלימודים עזרו לי להבין המון דברים”, הוא אומר. “הבנתי שאני בכלל לא מכיר את עצמי, שעד אז לא הייתי חשוף לערכים אמיתיים. נפלו לי המון אסימונים”.

איך זה קרה?

“בהתחלה זה היה פשוט מעניין. למדנו הרבה דברים על היהדות, על ציונות, על מדינת ישראל. מבחינתי כל חייל צה”ל אמור לעבור קורס כזה. אחר כך התחלתי לשאול שאלות, והיו לי הרבה. קודם כל על עצמי. מי אני, מה אני, מה הייעוד שלי בחיים. וכמובן שאלות על יהדות, על אלוקים, על הדברים הכי מהותיים. ככה הגעתי לתובנות חשובות”.

זה היה תהליך קשה?

“זה היה תהליך פנימי אינטנסיבי מאוד. למדתי לחשוב לעומק, להתרכז. אבל האווירה דווקא הייתה נינוחה לגמרי. כולם חיילים, חבר’ה צעירים, צחקנו גם במצבים לא הכי נעימים. למשל, פעם שכחנו לפתוח מזגן בביתן שלנו לפני כניסת שבת. זה היה בסמינרים, כשכולם כבר מתכוננים לבית הדין. אנחנו יושבים ומתים מחום, ואז מישהו אומר: מה זה, כיתה מלאה גויים ואף אחד לא יכול להדליק מזגן? כולנו צחקנו, והמצב כבר לא נראה לנו כזה נורא.

“בכלל, לא צריך להירתע מקשיים. לא צריך לפחד. הרי כל מסלול בנוי מקשיים. פשוט צריך להמשיך לחיות על פי הערכים שלך. להיות שלם עם עצמך. זה לא תמיד פשוט. הרבה אנשים לא עושים מה שהם באמת רוצים ועושים מה שהם לא כל כך רוצים”.

מה למשל?

“הדוגמה הכי פשוטה – אינטרנט. אם תשאל אנשים מה הם חושבים על פייסבוק, 80 אחוז יגידו שזה דבר אידיוטי. כלומר, שכותבים שם כל מיני שטויות ,שזה סתם בזבוז זמן וכו’. אבל לאותם אנשים שיגידו את זה, יש פייסבוק, הם משקיעים בו המון זמן, יושבים שעות מול המסכים. לכן כל כך חשוב להתחבר לעצמך ולעשות מה שאתה באמת רוצה”.

מה אתה באמת רוצה לעשות?

“אני רוצה להמשיך ללמוד, ובגדול אני מאוד רוצה לעשות משהו שיעזור לאנשים, להתעסק בתחום החברתי. למשל, יש קבוצה שנקראת דור 1.5 – אנשים שעלו לארץ כילדים או נולדו במשפחות עולים, כמוני. האנשים האלה מאוד רוצים להתחבר לחברה הישראלית, אבל לא תמיד מצליחים מכל מיני סיבות. לפעמים ממש מבריחים אותם מהזהות היהודית שלהם, דוחפים לכיוון ההפוך. אני מאוד רוצה לפעול במסגרת הקבוצה הזאת ולעזור לאנשים שם להתחבר ליהדות, לציונות, למדינה.

“וזה רלוונטי לא רק לילדי עולים. יש לי ביקורת קשה על מערכת החינוך בארץ. בבתי ספר לא ממש לומדים מה זה חגי ישראל. לא מסבירים את המשמעות העמוקה שיש בהם. לא מדגישים שחנוכה זה לא רק סופגניות ופורים זה לא רק אוזני המן. יש המון תלמידים שאף פעם לא היו בכותל, או אפילו לא ביקרו בירושלים. את המצב הזה צריך לשנות”.

אתה מאמין שאפשר לשנות אותו?

“הכל אפשרי. כל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול. יש לי דוגמה ממקום אחר. אחרי השחרור נסעתי לארצות הברית להדריך במחנה קיץ יהודי. יום אחד, כשיצאתי מפאב, ראיתי הומלס מסתדר איכשהו לישון ברחוב. הלכתי לאוטו שלי הוצאתי את שק השינה שלי ונתתי אותו להומלס. זאת בעיני התנהגות יהודית.

“אם כל אחד יעזור לשני העולם שלנו יהיה טוב יותר. ככה אפשר לשנות אותו. אבל צריך להתמיד. נגיד, לעזור לעולים מאתיופיה כל יום ולא להיזכר בעצם קיומם פעם בשנה כשהם חוגגים את חג הסיגד. צריך לעזור לנזקקים, לכל אלה שנמצאים במצוקה כל יום. זאת יהדות בעיני”.